נבחרת ישראל בפוטסל (כדורגל אולמות תתמודד הערב (19:00) מול הונגריה בקרב על העלייה ליורו 2022. אחרי שני משחקים היא מדורגת במקום השלישי בבית עם ניצחון והפסד, כולל 3:7 גדול במשחק הקודם בין שתי הנבחרות. אחד המצטיינים בנבחרת הישראלית הוא השוער שפיר חפיף. האחרון לא נתן לעובדה שהוא חרש מלידה למנוע ממנו להפוך לדמות דומיננטית במדים הלאומיים ולשחקן הצעיר ביותר בסגל בגיל 22.
כדורגל לא זר למשפחה של שפיר. סבא שלו זאב סגל הוא שחקן עבר בהפועל ת"א ונבחרת ישראל בשנות ה-50 וה-60. דוד שלו קובי סגל גם כן שחקן עבר בהפועל ת"א. "התחלתי בכלל בג'ודו, עד שראיתי משחק של ריאל מדריד בו איקר קסיאס עמד בשער ואמרתי: 'זהו, אני רוצה להיות שוער', ומגיל 6 אני משחק כדורגל".
עד גיל 18 שיחק חפיף בדשא בראשון לציון ואז החליט לעצור הכל ובחר להתנדב לצבא. כשהשתחרר הפך את התחביב למקצוע. הוא שיחק תחילה בכדורגל אולמות לחירשים וכיכב בליגה הזו ובהמשך עבר לשחק עם שומעים. המעבר היה קשה: "שלא תטעה, זה לא פשוט, לעבור מעולם של חירשים לעולם של שומעים. אם היו יודעים להנגיש את הספורט לחירשים אין לי ספק שהיינו רואים יותר חירשים בכל ענפי הספורט. העולם השומע לא קשוב לצרכים של החירשים, הפכו אותנו לסוג ב'".
חפיף בפעולה. לא נותן למגבלה לעצור אותו (אלבום אישי)
"לספורטאי חירש חשוב מאוד לא להתייאש, אבל אם אתה עושה משהו שאתה באמת אוהב ויש לך את התשוקה הנכונה לדבר הזה, אתה תעשה הכל להצליח", הוא מוסיף, "יש הרבה חירשים שהחברה לא הצליחה להכיל ולהבין ושמו אותם בצד והם פשוט פרשו. אני בכל משחק מנסה להוכיח לכולם שחירש יכול לעשות הכל, אנחנו נפגעים בכל המסגרות בחיים, גם למצוא עבודה זה דבר קשה עד בלתי אפשרי".
אחרי שנה וחצי עם אשדוד בליגה הבכירה, כשהוא רק בן 20, הגיע הזימון לנבחרת. ומאשדוד, מקום מונגש לחירשים עם מתורגמנים ומאמנים שמסבירים בצורה יותר ורבלית לחירשים, עבר לנבחרת בה הוא החירש היחיד בקבוצה. "אחד הדברים הראשונים שעשיתי בנבחרת הייתה לקיים שיחה מול כולם ופשוט להסביר להם על המגבלה שלי. עמדתי מול כולם ופשוט ביקשתי מהם לא לדבר אליי עם מסכה. הם קיבלו את זה באהבה, הם אוהבים אותי כמו אח קטן. אין לי מתורגמן, יש הרבה רעשים ואני נאלץ באימונים להיות בלי מכשיר השמיעה. זה קשה מאוד וגורם לחוסר תקשורת. מצד שני אני רוצה להיות שווה ולא לקבל יחס שונה".
חפיף יודע שיש גם פלוסים בלהיות חירש: "אתה יודע איך אני ישן טוב? אין רעשים, הכל שקט, שכנים אף פעם לא הפריעו לי עם רעש". בזמן משחק עם אנשים ששומעים, חפיף ללא מכשיר שמיעה (רק במשחקי הנבחרת הוא מרכיב אותם). הוא מאמין שיש לו בדברים מסוימים יתרונות על אנשים שומעים: "בגלל שאני לא שומע יש לי רפלקסים הרבה יותר מהירים מאחרים, יש לי ראייה מרחבית יותר טובה".
מגיע ממשפחה ספורטיבית (אלבום אישי)
"החלום הכי גדול שלי כרגע הוא להביא אותנו ליורו 22'", הוא מספר, "כל משחק שאני במדי הנבחרת ומתחיל ההמנון, אני אומנם לא יכול לשמוע אותו, אבל אני רואה שמתחילים לשיר אותו ואז אני צורח את המילים בגאווה. אני יודע שאני לא בקצב, אבל לא אכפת לי. אני מתמלא גאווה בכל פעם מחדש".
מה היעד הבא? "יש לי הצעות מאירופה, אני בהחלט שוקל לעשות את הצעד הזה. שם יש תקציבים יותר גדולים מפה. ההנהלה באשדוד תיתן לי את כל התמיכה שאני צריך. בזכותם אני גם בנבחרת, הם עזרו לי ותמכו בי. לא הייתי מצליח גם ללא התרומה האדירה של ההורים שלי. ההצלחה שלי זו ההצלחה של ההורים שלי. חשוב לי גם לפרגן לעידן כץ מאמן השוערים של הנבחרת, יעקב אוליאל ונדב כהן מנהלי העמותה באשדוד ולמאמני הנבחרת: אבי כליף, יאיר אלמקייס ושי זבלוזסקי".