קפיצה משולשת: מה גורם לאינפלציית הטריפל דאבלס?

שעתיים וקצת קודם, דילן ווינדלר לא תיאר לעצמו שהוא עומד, בעל כורחו, להיכנס להיסטוריה.

1:06 לסיום המשחק הצמוד בין קליבלנד לאינדיאנה, ווינדלר ניסה למסור כדור לקולין סקסטון, שותפו לקו האחורי של הקאבלירס. סקסטון השתדל לנער מעליו את הצרעה הטורדנית המכונה טי.ג'יי מקונל. 185 סנטימטר של נג'ס, שלא נבחר בדראפט, חצב את דרכו לליגה עם הרבה לב והתמדה, ובסופו של דבר הפך לחלק חשוב ברוטציה של הפייסרס. גם במסירה הזו, כמו ברבות לפניה, למקונל היה מה לומר. הוא הוציא את הכדור מסקסטון עוד לפני שהכוכב של קליבלנד הספיק להשתלט עליו. זו היתה החטיפה העשירית של טימות'י ג'ון מקונל - השחקן הראשון במילניום הנוכחי שרושם טריפל דאבל של נקודות, אסיסטים וחטיפות.

עד לפני כמה שנים, טריפל דאבל היה נכנס לכותרות הראשיות. בימים אלה זו כבר כמעט שגרה - כזו שרק מקרים חריגים כמו זה של מקונל שוברים אותה. כי כיום, ה-NBA כבר פחות בעניין של איכות, אלא הולכת על כמות. רק באמצע השבוע האחרון נקבע שיא חדש, כאשר 5 שחקנים רשמו טריפל דאבל באותו לילה. בעוד אנחנו מתפעלים, עברו כמה ימים בלבד והשיא נשבר, עם 6 שחקנים: שני גארדים שרק לפני שנה שיתפו פעולה יחד (ג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק), רכז נוסף שמתופקד לעתים כפאוור פורוורד (בן סימונס), שני שחקנים שמככבים בשתי עמדות הפנים (דריימונד גרין, דומנטאס סאבוניס), והפוינט סנטר הטוב ביותר בליגה (ניקולה יוקיץ').

בסך הכל, עד הלילה שבין חמישי לשישי נרשמו 90 טריפל דאבלס בעונת NBA שבקושי חצתה את רף 40 המשחקים לקבוצה. כמה זה חריג? בואו נאמר שהשיא לעונה שלמה, כזו של 82 משחקים, עומד על 127 טריפל דאבלס, ועשוי להפוך לענן אבק בתוך שבועות ספורים. ולכו תדעו איך תיראה העונה הבאה, בהנחה שהשחקנים כבר יהיו מחוסנים, לוח הזמנים יסתדר ואפשר יהיה לשחק 82 פעמים בעונה. אז איך הפך ההישג הסטטיסטי שהיה פעם אות של כבוד, לאירוע שאתם עלולים לפספס אם רק תמצמצו בזמן הלא נכון?

תאשימו את ווסטברוק
במדינה קטנה במזרח התיכון כבר הקניטו אותו בכל קללה אפשרית, הקבוצה שלו מדשדשת בתחתית המזרח ובהתקפה אחרונה של משחק צמוד, נגד אחת הקבוצות ההגנתיות הגרועות בליגה, הוא פשוט מסר השבוע החוצה את הכדור האחרון. אבל מי אמר שראסל ווסטברוק לא הותיר חותם על וושינגטון וויזארדס: הוא כבר עכשיו מקום שני בטריפל דאבלס במועדון בכל הזמנים - הישג שלקח לו פחות מחודשיים להגיע אליו. בקרוב הוא יעקוף גם את דארנל ווקר, עם 15 כאלה, ויעלה למקום הראשון. האם זה יעזור לוויזארדס להגיע לפלייאוף? לפליי-אין? אשרי המאמין. עד אז, אפשר להאשים את ווסטברוק בעוד משהו - בכך שהוא "צד" טריפל דאבלס, והפך את ההישג הסטטיסטי לטרנדי. אולי, יש שיגידו, טרנדי מדי.

בשנים האחרונות התרגלנו למחזה הזה, בעיקר בימי אוקלהומה סיטי העליזים, שם רשם ווסטברוק שלוש עונות רצופות עם טריפל דאבל בממוצע, הישג חסר תקדים. שחקני הת'נדר מתמקדים בבוקס אאוט, ונותנים לראס לזנק לכדור החוזר. כשהוא מוסר לשחקן אסיסט פוטנציאלי ואותו שחקן מחטיא או מעז למסור בעצמו, עדיף לשחקן שהכזיב לא להצליב מבטים עם ווסטברוק הזועם.

מצד שני, נראה שבאותן שנים בהן הפקידו סם פרסטי והמאמן בילי דונובן את גורלם בידיו של ראס, המספרים האלה באו עם בונוס בצד: ברוב המכריע של מקרים בהם ווסטברוק רשם טריפל דאבל, הערב הסתיים בניצחון. ניתוח סטטיסטי של אתר Nylon Calculus באותה תקופה הראה שהתקפה שווסטברוק מתחיל עם ריבאונד הגנה היא הסיכוי הטוב ביותר של הת'נדר לעשות סל. ובמקרה הזה, טוב מראה עיניים ממונחים סטטיסטיים: כשהגארד האקספלוסיבי לוקח את הכדור וטס במורד המגרש ב-70 קמ"ש, ההגנות ממול מתקשות להגיב ולהציב שמירה ראויה מול פצצת האנרגיה.

ווסטברוק רכב על ההישג הסטטיסטי כל הדרך לתואר MVP שהיה נדיר, מכיוון שהת'נדר סיימו במקום השישי בלבד במערב באותה עונה. שחקני הסגל הבינוני שסביבו תרמו את חלקם בטריפל דאבלס האלה, ותוגמלו בכך שחברם זכה בתואר האישי היוקרתי, וסחף אותם לפלייאוף. כולם היו מרוצים. והעלייה בטריפל דאבלס בכל רחבי הליגה סביבם התחילה להביא לאינפלציה בתחום. 127 המקרים שנרשמו בעונת 2018/19 היו שיא חדש והגיעו מ-37 שחקנים שונים. העונה, 25 שחקנים כבר רשמו את ההישג, כולל רוקיז וכאלה שהיו בעבר הקרוב שחקני ספסל. אבל ראס הוא לא ה"אשם", אם בכלל אפשר לדבר במונחים כאלה. הוא רק השפיץ של התופעה הזו.

יותר נמוך, יותר רזה, יותר אתלטי
מוקדם יותר השבוע, פרסם דמיטרייה צ'ורצ'יץ', אנליסט כדורסל באתר RunRepeat, תוצאות של מחקר מרתק שביצע על כמעט 4,400 השחקנים שעברו בליגה הזו (לחצו כאן למחקר המלא). על פי הממצאים, ממוצע הגובה של שחקני הליגה, 1.98 מטרים, הוא הנמוך ביותר מאז תחילת שנות ה-80, וכך גם אחוז שחקני הליגה שנמוכים יותר מ-2.06 מטר, אחוז שעומד כעת על 72%; עם זאת, הגובה הממוצע לרכז, 1.90 מטר, הוא הגבוה בתולדות הליגה. במקביל, מדד ה-BMI, המחשב מסת גוף, מעיד שרק 38% משחקני הליגה נחשבים כבעלי משקל עודף (במקרה של שחקני ה-NBA מדובר לרוב בשרירים, ועדיין), האחוז הנמוך ביותר מזה 15 שנים.

כשהשחקנים הרבה יותר אתלטיים, מהירים וכשרוניים, והרכזים מתקרבים בגובה ליתר העמדות כך שרבים מהם יכולים לתפוס כדור חוזר ולרוץ איתו מחוף לחוף - המשחק עצמו מהיר יותר. לכך מתווספת כמות השלשות שהולכת ועולה כל כך, שברחבי הליגה כבר מתחילים לחשוב על דרכים להגביל אותן. רק בעונת 2017/18 חצינו את רף 10 השלשות בממוצע לקבוצה, והעונה אנחנו כבר כמעט על 13 כאלה, בכמעט 35 זריקות. רק בעונת 2012/13 שלשות היוו פחות מרבע מכמות זריקות השדה שנלקחות, והעונה אנחנו מתקרבים במהירות לעבר 40%. אפילו אצל פאוור פורוורדים פותחים, 40% מזריקות השדה נלקחות מעבר לקשת.

קצב המשחק המואץ מוביל ליותר זריקות מהשדה - 88.3 לערב כיום, הכי הרבה מאז סוף שנות ה-80, מה שאומר שיש גם יותר ריבאונדים לחלק. ואז, מי קולט אותם? כשהכדור נזרק משלוש אבל לא נכנס, על פי אתר Nylon Calculus, יש רק 17% סיכוי שייפול ברדיוס של מטר מהטבעת - האיזור בו נמצאים לרוב שחקני הפנים הנאבקים על הריבאונד - ולעומת זאת סיכוי של 41% שייפול במרחק של שלושה עד ששה מטרים מהטבעת, האיזור בו נמצאים שחקני החוץ. וכשהכדור כן נכנס? פיטר לים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן מצא כי 82% מזריקות השלוש מגיעות מאסיסט, ולא כתוצאה ממבצע אינדיבידואלי, אז גם כמות האסיסטים הקבוצתית מתקרבת ל-25 לערב, נתון שנראה לאחרונה בשנות ה-80.

מחקר אחר, של אחמד צ'ימה, שפורסם באתר The Spax בעונה שעברה, מעיד על כך שהשחקנים "מודעים" יותר לכך שהם קרובים לטריפל דאבל וכך פחות נוטים לפספס אותו. זה אומר שהם יישארו על הפרקט עוד התקפה או שתיים כדי לקחת את הריבאונד או למסור את האסיסט שחסר, ורק כשישיגו אותו, יירדו לנוח ויתחילו לחשוב על המשחק הבא. מה שנקרא, אם אנחנו כבר בסביבה, לא נקפוץ לריבאונד?

מדייקים יותר, מאבדים פחות
כל הנתונים הללו עלולים רק להסיט את תשומת הלב מדבר נפלא שקורה בשנים האחרונות. הליגה הזו הולכת ומתפוצצת מכישרון, עם שני דגשים: בינלאומיות, ו-ורסטיליות. באולסטאר האחרון הבחירה ב-12 שחקנים בלבד בכל אזור כבר היתה כמעט בלתי אפשרית, וניתן היה להרכיב קבוצה שתרוץ לאליפות רק משחקנים שלא נבחרו להשתתף במשחק הכוכבים. ואם היו מחליטים לעשות משחק בין ארה"ב לשאר העולם, בכלל לא בטוח שקבוצה של יאניס אנטטוקומפו, לוקה דונצ'יץ', סימונס, ג'מאל מארי, שיי גילג'ס אלכסנדר, ג'ואל אמביד, יוקיץ', רודי גובר, סאבוניס, באם אדבאיו, פסקל סיאקאם וניקולה ווצ'ביץ' - היתה מפסידה לאמריקאים. הבינלאומיים אמנם מהווים רק כ-25% משחקני הליגה, אבל אחראיים על 47% מ-90 הטריפל דאבלים הראשונים שנרשמו בה העונה.

הכישרון של השחקנים מתבטא גם ביכולת שלהם לאבד פחות כדורים - תדירות האיבודים יורדת בשנים האחרונות לשפל היסטורי של כ-12.5% בלבד מההתקפות - וגם ביכולת קליעה. אחוז השדה הכולל העונה, שעמד על 46.5% נכון לחמישי בלילה, הוא הגבוה ביותר בליגה מזה 25 שנים; בשלשות, הליגה עומדת על 36.706%, ומאיימת לשבור את שיא כל הזמנים, שעומד על 36.687% מעונת 1995/96, אז קשת השלוש היתה קרובה יותר לסל. ובעונשין? כיום אנחנו עומדים על 77.8%, נתון שאם יישמר, יהפוך לשיא של כל הזמנים.

השחקנים הללו מגיעים עם סט כישורים מגוון - מבחינת יסודות ומבחינה פיזית - ונקלטים במחלקות פיתוח מתקדמות, מרושתות בכל העולם ומבוססות מדע, שיודעות לזהות אותם בגיל צעיר, להעביר אותם לפעמים דרך מחנות בינלאומיים או ליגת ההתפתחות, ולמצות את הפוטנציאל שלהם. צ'ורצ'יץ' ציין ש-53% משחקני הליגה מעל לגובה 7 רגל - 2.13 מטר - הם בינלאומיים כיום. הם מתופקדים במגוון עמדות, תפקידים וסגנונות, ואחרי שדירק נוביצקי ופאו גאסול פרצו את הסכר לפני עשור וקצת והביאו אליפויות, גם הקבוצות הכי טובות בעולם כבר לא מפחדות לתת את ההגה לשחקנים שמגיעים מעבר לים.

בהנחה שאנתוני דייויס מעדיף לשחק כפאוור פורוורד, אפשר לומר בביטחון ששלושת הסנטרים הטובים בעולם כיום - המועמדים ל-MVP יוקיץ' ואמביד, וגובר שסביבו נבנתה ההגנה של הקבוצה הטובה בליגה - הם בינלאומיים. יאניס, ה-MVP בשנתיים האחרונות ושחקן שיכול לכדרר פעמיים מהחצי עד לדאנק, התחיל לפרוח כאשר הוצב לשחק כרכז. ומילא הם; אלכסיי פוקושבסקי, הרוקי הסרבי הצנום של אוקלהומה סיטי, הפך השבוע בגיל 19 וקצת לשחקן הצעיר ביותר שמסיים משחק לפחות עם 20 נקודות, 10 ריבאונדים ו-5 שלשות.

אז לאן האינפלציה הזו תגיע? בליגה שבה כמעט כל קבוצה מוצאת את עצמה משחקת דקות ארוכות עם 5 שחקנים מסביב לקשת השלוש, הקצב רק מתגבר ושחקנים בגובה שלא מתאים לסנטר בליגה הלאומית בישראל, כמו פי.ג'יי טאקר, דריימונד גרין או ברוס בראון, משחקים מתחת לסל; בליגה שבה השלשות הופכות מנשק יום הדין למצרך חובה בארסנל; בליגה שנראית כל שנה יותר מהירה, יותר מוכשרת, יותר אתלטית - נראה שהדבר היחיד שנשאר לעשות זה להמשיך בספירה, ולתת לשיאים להישבר, שוב, ושוב, ושוב.