הדהירה של מנצ'סטר סיטי לאליפות גרמה לכולנו לשכוח במעט מקון אגוארו. לראשונה מזה שנים חווה החלוץ עונה רעה וכמעט ולא מצליח לשמור על כשירות. ההצלחה של הקבוצה השכיחה את התלות בו בעבר ויחד עם עזיבת חברו דויד סילבה השאירה אותו כאחרון המוהיקנים – כזה שהמועדון מתכונן ליום שלאחריו. אלא שכעת, עם הידיעה שזו היא עונתו האחרונה במנצ'סטר אחרי עשור, וכשזמן המסך המועט המוקדש לו עוסק בסיכומים, ראוי לעמוד על נקודה חשובה: לא בטוח ששחקן אחר ברמתו, עם רזומה כמו שלו, היה נשכח כל כך מהר מהתודעה הציבורית.
- ב-22:00 ב-5PLUS: סיטי מול דורטמונד ברבע גמר ליגת האלופות
הרי רק לפני חודשים ספורים, כשהמנצ'סטרים חוו עונת נפל, הוא כבש 23 שערים בכל המסגרות. עד העונה הנוכחית, הוא כבש עבורה 31.75 שערים בממוצע לעונה בכל המסגרות. כשבוחנים את תרומתו לאורך זמן מגלים כי אגוארו תמיד היה שם עבור סיטי, גם בטוב וגם ברע. התמודדות עם פציעות לא זרה לו. אך ברבות השנים ידע לחזור במהירות לתלם, ולנפק תפוקה מיידית לקבוצתו.
כמות השערים הממוצעת לדקות משחק בעשור החולף יכולה להעיד על כך (שער בכל 106.8 דקות). לואיס סוארס של ברצלונה, למשל, הבקיע פחות (שער בכל 122.2 דקות) – למרות ששיחק לצד מייצר מצבי ההבקעה הטוב בהיסטוריית המשחק, ליונל מסי. גם לואיס סוארס של ליברפול (שער בכל 138.1 דקות) הבקיע פחות לדקת משחק, וכמותו חלוצים כמו קיין בטוטנהאם, לוקאקו באינטר, זלאטן בכל קבוצותיו באיטליה, רוני ביונייטד, דרוגבה בצ'לסי, שירר בניוקאסל, הנרי בארסנל, רונאלדו הברזילאי בריאל מדריד או אינטר, ועוד.
הוא היה מהשחקנים החשובים, אם לא החשוב ביותר, בקבוצה הבולטת ביותר בליגה הקשה ביותר בעשור הקודם. זו שזכתה בארבע אליפויות. המאמנים התחלפו, השחקנים סביבו באו והלכו, אבל הוא לא הפסיק להבקיע מול ההגנות הקשוחות ביותר – ואותם שערים הביאו תארים. ועדיין, לשאלה מיהו חלוץ החוד הטוב ביותר של העשור, רבים מאוהדי הכדורגל יענו שמות של אחרים. לאו דווקא כאלו שהבקיעו יותר או שיחקו מול הגנות חזקות יותר. אבל כן מוערכים יותר. לפחות חלקם. אבל לא בטוח שלביצועיו של אגוארו במגרש יש קשר לכך.
עצם העבודה כי לא נקשר יתר על המידה לקהילה המקומית והוא לא דובר עד היום אנגלית רהוטה לא תרמה לבניית המיתוסים שנבנים סביב כוכבים ברמתו. הגיגיו לא מייצרים כותרות כדי לשמור אותו בתודעה וכמובן שלאי זכייתו בליגת האלופות יש קשר בחוסר ההערכה היחסי לה הוא זוכה. אלא שהסיבה המרכזית נעוצה בזהות קבוצתו. מנצ'סטר סיטי אינה מהקבוצות האהודות בעולם. גם לא מהאהודות ביותר באנגליה עצמה. למעשה, מאז רכישת המועדון בידי האבו-דאבים, המועדון זוכה בעיקר לאנטיגוניזם.
שחקנים בקבוצות האהובות במיוחד זוכים להאדרה והערצה יתרה ואילו קבוצות ללא היסטוריה מפוארת שזוכות להצלחה בזכות יכולתן הכספית לא מרגשות את הקהל הרחב – וכך גם לא שחקניהן. לכן, אגוארו ותצוגותיו נפלו קורבן לחוסר אובייקטיביות טבעית של קהל האוהדים. אתם יכולים לדמיין שחקן מככב במדי היריבה מעבר לכביש, מנצ'סטר יונייטד, ומנפק רגעים רבים בלתי נשכחים לאורך מספר עונות (ביניהם אחד אייקוני במיוחד) - ולא הופך לאגדה בעודו בחיים?
אז נכון, הוא לא מנהיג כמו וינסנט קומפני או ריו פרדיננד. הוא לא מרבה לייצר מהלכי כדורגל מעוררי השתאות כמו קווין דה בריינה או דייויד בקהאם. אופיו אינו מוחצן דיו כדי להשאיר אותו בכותרות גם בימים לא זוהרים – מה שניתן לומר על יאיא טורה, זלאטן איברהימוביץ' או אריק קאנטונה. הוא פשוט היה שם עבור קבוצתו כדי לספק שערים, מול האתגרים הכי רציניים במרוצת השנים, גם ברגעים הפחות מוצלחים. הוא היה גלגל העזר שלה כשהחלה לרכב בדרך של הגדולים וכעת, כשהיא משייטת בקלילות מעל כל המהמורות והקשיים גם בלעדיו – הגיע זמנו לעזוב.
אך כדי לדהור אל עבר המטרה הנכספת ולהגיע ליעד שכולל את הגביע בעל האוזניים הגדולות – סיטי תצטרך את האקס-פקטור, את זה שידע כבעבר להעביר הילוך ברגעים המכריעים. שיעזור לה לעקוף את הקטר הבווארי או את מכונית המירוץ הפריזאית. אולי הספקנו לשכוח, או לא השכלנו להבין, שמדובר באחד מהחלוצים הגדולים ביותר שהיו. מעטים יודעי דבר האמינו שכך יהיה בצעירותו, וכעת כולנו צריכים להכיר בכך. היינו יכולים להבין לאן הרוח נושבת אז, כשהובקע השער ההיסטורי, שחתם עונת היסטרית, אי-שם ב-2011 - גול שרמז על העתיד לבוא.
למרות העונה הרעה ולא אופיינית שעוברת עליו, וגם כשהקריירה נושקת לסיום – הוא יכול לספק עוד שערים רבים. לסטיזנס העונה, וגם לברצלונה של מסי חברו שמעוניינת בו לקראת העונה הבאה. לצעירים הרבים מקטלוניה לא תזיק לידם עוד רגל מסיימת וניסיון עשיר. הוא רק בן 32, ויש לו עוד הרבה לתת.