כמו הרבה בשורות רעות, גם הבשורה של עידן ורד על עזיבתו את בית"ר ירושלים היתה באוויר. אף אחד לא ממש הופתע מההודעה של ורד, לאור העובדה שלא היתה שום התקדמות עם השחקן הכי מזוהה עם המועדון כבר תקופה ארוכה. וכמו הרבה בשורות רעות, גם העזיבה של ורד היא רק סימפטום למשהו עמוק בהרבה.
פעם, בית"ר היתה חלומו של כל שחקן. כן, האווירה במועדון תמיד היתה לחוצה, לפרקים גם אלימה ממש, אבל מנגד עמד גם החום הגדול שקיבל אותך כשהגעת למועדון. לבית"ר של דדש ואברהם לוי לא היה רבע מהיכולות הכלכליות של המתחרים שלהם - קבוצת תאומים בהפועל ת"א, לוני הרציקוביץ' במכבי ת"א, רובי שפירא ז"ל בהפועל חיפה ובטח שלא יעקב שחר במכבי חיפה. אבל היה להם אווירה שמשכה שחקנים אליה.
וכך, כמעט כל שחקן מוביל בדור שחקני שנות התשעים העביר סיבוב כלשהו בבית"ר: אריק בנאדו וראובן עטר, אבי נמני וטל בנין, ג'ובאני רוסו ואיציק זוהר. כל אחד מהם בא ממקומות אחרים, לא היה מחובר בהכרח לסמל או גדל בירושלים. אבל מתישהו, בהינתן האפשרות, הוא הגיע לשחק עבור בית"ר - והתאהב בנכס הגדול שלה: הקהל הגדול, האווירה הדוחפת והמעודדת, שמסוגלת לפצות - אולי - על שיקולים כלכליים גרידא.
בית"ר בעבר משכה שחקנים גדולים (אלן שיבר)
אלא שהיום, המצב התהפך: בית"ר בשנים האחרונות היא כבר לא המועדון שמושך אליו שחקנים, אלא מרחיק ממנו שחקנים - ורד הוא בסך הכל קצה הקרחון. בימי השלטון הקודם, בית"ר הלכה לבוררות עם כל שחקן סביר שצמח במועדון, "התעללה" באיתי שכטר עד שביקש בעצמו לעזוב; אבל גם בימי השלטון הנוכחי, זה של משה חוגג, היא ממשיכה לאבד נכסים בקצב. כך נפרדה מקלטינס, כך הלך איינבינדר, ועכשיו הולך גם ורד - שגם אם לא גדל בבית"ר, סיפק משמעות וחיבור מסוים עם הקהל הגדול.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את עידן ורד משחק בבית"ר. זה היה דרבי ירושלמי בטדי, בצהרי יום שישי. לצד הסגל שזכה באותה עונה גם באליפות, היו שם על הדשא איינבינדר והרוש וגם ורד, שליהטט במדים הצהובים ואף כבש שער באותו ניצחון 1:3. עונה אחת אחר כך, הוא כבר הראה מהכישרון שלו בקבוצה הבוגרת. על רקע השקיעה של בית"ר, שהתרסקה תחת איומי העזיבה של גאידמק, דווקא הוא הצליח לזרוח בקבוצה שגיבש ראובן עטר, בדרך לזכייה המתוקה בגביע המדינה.
ורד הוא כבר לא אותו שחקן. הפיזיות אינה אותו דבר, גם הטכניקה נפגעה. ייתכן מאוד שברמה המקצועית, הוא היה צריך ללכת למקום אחר, ויכול להיות שבכל מקרה היה מוצא את הדלת החוצה. כל אוהד כבר התבגר מהאשליות על "שחקנים של קבוצה אחת", ומבינים שזהו מסלול החיים. ובכל זאת, גם אם היה צריך להיפרד, אפשר היה להיפרד אחרת. ורד היה ראוי לפרידה טובה יותר מהקבוצה שבמדיה לא גדל, אבל בהחלט צמח; להודות ליציעים מלאים באהבה, ולא לשלוח פוסט באינסטגרם ולקבל כמה לבבות.
בית"ר, ככל הנראה, תמשיך גם בלעדיו. אבל זה יותר גדול אפילו ממנו: אחרי העזיבה שלו, אחד המועדונים החמים והסוחפים בארץ, הפך להיות קר - כזה ששחקנים עולים אליו בלי חשק, הקהל מתרחק מהיציעים ומעל הכל מרחפת אווירה שלילית חזקה, שתקשה מאוד על יצירת הצלחות בעתיד.
משה חוגג חייב להבין שמלחמה בלה פמיליה, בקרב המוצדק ביותר של המועדון, חייבת ללכת יד ביד עם כדורגל טוב. עם אווירה חיובית, שתמשוך את הקהל המיינסטרימי ליציעים. בשלב הזה, נראה שבית"ר לא עושה שום מאמץ להתקרב לקהל שאינו לה פמיליה. והנזק (גם הסמלי) מהמהלך הזה עלול להיות גדול יותר מעוד הופעה בפלייאוף התחתון.
אפשר היה לעשות את זה אחרת. חוגג (דני מרון)