משנה מוסכמות: הדרך של אנגליה לגדולה

"בכל פעם שאתה משחק עבור אנגליה, יש לך הזדמנות להבקיע או ליצור רגע שיישאר עם האנשים לנצח", אמר גארת' סאות'גייט לפני מה שכונה 'המשחק הכי חשוב של אנגליה' בוומבלי מאז 1996. תאהבו אותו או לא, המנג'ר המעונב, שספג קיטונות של בוז על ההופעות המפוחדות בשלב הבתים, היה שותף מרכזי ל-'רגע הזה שיישאר לנצח', אולי בעצם לשני רגעים כאלה, שהובילו ל-0:2 על גרמניה שהעלה את האנגלים לרבע גמר היורו.

אנגליה גירשה הרבה מאוד שדים ביום שלישי באצטדיון וומבלי הנרגש. הנבחרת המקומית זכתה לראשונה בניצחון בשלב נוקאאוט על גרמניה בטורניר גדול מאז הזכייה במונדיאל ב-1966, באותו מקום בדיוק. נבחרת שלושת האריות ניצחה לראשונה משחק של להיות או לחדול ביורו מאז 1996 (בפנדלים על ספרד), אז היה סאות'גייט בלם בנבחרת של טרי ונבלס שהודחה על ידי גרמניה בדו קרב הפנדלים המפורסם, בו החמיץ כדור עונשין גורלי במיוחד. אז יש פה גם חתיכת סגירת מעגל.

הפעם, קשה מאוד להאשים את סאות'גייט על סגנון המשחק הזהיר בו נקט מהרגע הראשון. עם כל המעמסה ההיסטורית, והעובדה שאנגליה לא ניצחה נבחרת גדולה בשלב הכרעה של טורניר גדול עידן ועידנים, ומול יריבה אימתנית (לפחות על הנייר) - המאמן הבין שאנגליה לא צריכה את כל ההילה סביבה והדיבורים המסנוורים אודות נבחרת אטרקטיבית ורוויה בכישרון שגורלה לרקוד כל הדרך לגביע. פיזור הכישרונות על כר הדשא לא עזר לצרפת, פורטוגל ועכשיו גם לא לגרמניה, אז למה שלאנגליה נטולת הכתרים, זה יתאים?

סאות'גייט בנה קבוצה ממושמעת וגמישה טקטית, שלא משאירה ליריבה שלה הרבה שטחים, ומכוונת מטרה להוציא לפועל מהלך אחד (או שניים) שיכריעו את הכף. ניצול הזדמנויות מקסימלי, לא יותר ולא פחות. זה לא תמיד אסתטי, אפילו מכוער לעיתים (כמו מול סקוטלנד), אבל אפקטיבי למדי, עד כה. זה עבד יפה במונדיאל (חצי גמר) וזה יכול לעבוד גם הפעם ביורו. אז מה אם מרקוס רשפורד, פיל פודן, ג'יידון סאנצ'ו ומייסון מאונט על הספסל? לא משנה כמה תצעקו חזק, לסאות'גייט יש דרך להשיג את מה שאחרים ומפורסמים ממנו (סוון גוראן אריקסן, פאביו קאפלו ושות') לא היו קרובים בכלל להשיג.

ההחלטה לעלות עם שלושה בלמים (קייל ווקר, מצוין לצד ג'ון סטונס והארי מגווייר - 0 טעויות) מול גרמניה הייתה מתבקשת. המאמן יצר תמונת מראה ל-3-4-3 של הגרמנים. האנגלי זיהה את הכוח של המנשאפט באגפים, כפי שבלט ב-2:4 הפנטסטי על פורטוגל בשלב הבתים. חניכיו סגרו בדאבל טים את כל קווי המסירה ליושוע קימיך ורובין גוסנס בקווים, ואילצו את הגרמנים לשחק מהאמצע. שם היה לא פחות צפוף ושחקני גרמניה נעדרו כל תחכום. זה היה משחק שמי שתמצמץ תפסיד, וזה מה שקרה, עם השערים המאוחרים של ראחים סטרלינג והארי קיין שקבעו ניצחון מכונן להמשך הדרך של אנגליה לא רק במשחק הזה, אלא לשנים הבאות.

כמו שקרה לא מעט פעמים בשלב שמינית הגמר, השחקנים המחליפים הם אלה שמביאים את השינוי בסטטוס קוו של שתי נבחרות שמרניות. סאות'גייט זרק למערכה את ג'ק גריליש, בדיוק בזמן הנכון מבחינתנו. האמת היא שהשאלה למה לא פתח, מתאימה באותה מידה גם אם חשב שרגליו הטריות עדיפות לשליש האחרון של המשחק. הקשר של אסטון וילה היה מעורב בשני השערים ובדקות המעטות ששיחק עשה את ההבדל. לעומת זאת, יוגי לב, מאמן גרמניה, נשאר תקוע על אותו סגנון משחק מבלי ניסיון לחדש או להפתיע. לב הכניס את סרז' גנאברי במקום טימו ורנר וזה לא שינה דבר. גנאברי אגב איבד את הכדור בשער השני. גרמניה הייתה כל כך סטטית ושבלונית, שיותר הגיע לה לספוג, מאשר לאנגליה להבקיע.

אם סאות'גייט הוא אחד שמוציא את המקסימום משחקניו על כר הדשא, לפחות בהיבט של התוצאות, הרי שאי אפשר לומר את אותו הדבר על לב, שאחרי 15 שנה בנבחרת גרמניה מסיים קדנציה בצורה עגומה במיוחד. רבות דובר על ההתנהלות של המאמן מאז ההתרסקות במונדיאל 2018, בראשם הניפוי הלא ברור של תומאס מולר ומאטס הומלס והחזרתם (המאוחרת למדי). גרמניה הפכה לנבחרת שבירה מאוד, ספגה הפסדים מביכים בליגת האומות ובמוקדמות המונדיאל ובקושי עלתה מהבתים ביורו. ההחלטה שלא להיפרד מהמאמן אחרי הקטסטרופה ברוסיה הייתה שגויה, אבל זה כבר מים מתחת לגשר.

האנזי פליק, שמגיע מבאיירן מינכן, הוא לחלוטין האיש שיכול לשקם את התדמית הגרמנית אחרי היורו הזה. פילוסופית המשחק ההתקפית שלו, שיטת הלחץ הבלתי מתפשרת בשליש האחרון וההישגיות שהביא איתו מהבונדסליגה, מפיחה תקווה אצל המנשאפט. כמובן שההכרות ארוכת השנים עם שחקני באיירן (8 בסגל הנוכחי), יכולה לתרום לגיבוש והחזרה המהירה של הנבחרת הזאת לפסים. פליק מקבל נבחרת שלא מיצתה 25 אחוז מהפוטנציאל שלה. 10 שחקנים שהיו אלופי עולם (עם גרמניה) או אירופה (באיירן, צ'לסי) פתחו בהרכב שהפסיד לאנגליה, שמצידה עלתה ללא אף שחקן כזה. רק כדי להבין את גודל הכישלון הגרמני.

ולסיכומו של דבר, ירד המסך על שלב שמינית הגמר שהוליד 29 שערים ב-8 משחקים. הספק פנטסטי, היסטורי, סנסציוני. יומיים של מנוחה מותירים אותנו לא רק עם טעם של עוד ותיאבון לכמות שערים נכבדת בשבעת המשחקים שעוד נותרו לסיום הטורניר, אלא גם ללא פורטוגל, גרמניה וצרפת - שלוש הנבחרות מבית המוות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהשלוש לא יהיו ברבע גמר אליפות אירופה, מה שמלמד שמשהו חדש מתחיל - זה מרענן ומצוין לטורניר. על רקע זה, אלן שירר, כוכב אנגליה לשעבר, אמר שזו ההזדמנות הכי גדולה של אנגליה לזכות בטורניר גדול. יכול להיות שהוא צודק, אבל מה שבטוח הוא שהיא כבר עשתה דבר גדול שייזכר להרבה שנים. וזה כשלעצמו לא מובן מאליו.