האויב שבפנים: ההבדל בין פודיום לכישלון

במרחק הקטן שבין האוזניים, נמצא ההבדל שבין עלייה לפודיום לבין תחושת אכזבה מרה וכואבת מהכישלון. אחרי כל ההכנות, אחרי כל האימונים, הסימולציות, המזון המותאם, אחרי העבודה על הטכניקה, אחרי העבודה המנטלית, אחרי מאות שעות של ניתוחים תוך כדי צפייה בווידאו, אחרי ויתורים יומיומיים על חיים נורמליים, אחרי חודשים ושנים בהם מירב ההתכוונות המודעת יועדה להשגת המדליה האולימפית, מגיע רגע האמת.

לאורך שנים מוסרטים התרחישים הרצויים בראש. הם חוזרים על עצמם שוב ושוב. הם המנוע המוטיבציוני, הדוחף את המתאמנים לקום השכם בבוקר, לצאת להתאמן ללא קשר למזג האוויר, ובלי התחשבות בעייפות ובכאבים במקומות שונים בגוף. הם מקבעים מציאות שמשתלבים בה תקווה, ציפיות, חלימה בערות, וחלימה בשינה. הספורטאים מדמיינים את עצמם על הפודיום, מאזינים לנגינת ההמנון, מתרגשים עד כלות. הם שומעים את מחיאות הכפיים בבית, את צעקות השמחה של בני המשפחה והחברים, יודעים שדמעות של אושר זולגות על פני אהוביהם, ועל פניהם של רבים אחרים המזדהים איתם. אבל לא ניתן לחוות את הרגע הממשי. אפשר לדמיין אותו אלפי פעמים ועדיין בלתי אפשרי לקלוט את מה שטרם קרה. האירוע הזה הוא מאלו שרק אחרי שחווים אותם, מבינים שהאדם שלפני, והאדם שאחרי, הוא אמנם אותו אדם, ויחד עם זאת משהו בו אינו כתמול שלשום.

רוב רובן של חוויות שיא הן שוות ערך בעוצמתן לחוויות טראומטיות. שתיהן משאירות חותם בנפש הספורטאי. על המדליה העגולה, שקוטרה נע סביב השישים מילימטר, ומשקלה נע סביב החמש מאות גרם, מונחים תהומות ופסגות, גאות ושפל, עולם שלם ברקותו ובמלאותו.

יש קול נוסף המהדהד עמוק בתודעה, ולו תהיה השפעה משמעותית על המציאות שתתממש ברגע האמת. הוא מטפס במדרונות התודעה ככל שהרגע הקריטי מתקרב. כמה ימים לפני התחרות הוא מתחיל במסע. הוא חוצה את קווי ההגנה של העצמי שהתרופפו, ובלילה האחרון הוא עובר מהמודחק אל המודע, מערער ומזעזע את תחושת הביטחון והאמונה העצמית. אפשר היה להיווכח בכוחו ובמידת השפעתו באליפות היורו האחרונה.

היו בה לא מעט פנדלים שפוספסו. איטליה הוכתרה כאלופת היורו לאחר שניצחה את אנגליה בפנדלים. בעיטות שאמורות להיות פשוטות, הפכו לבסיסים של חרדה שנראתה בברור בשפת הגוף של חלק מהשחקנים שנבחרו לבעוט. העיניים הביעו אי רצון, היסוס, ונמיכות קומה שייצרו תחושת החמצה, עוד בטרם נבעטה הבעיטה. אנרגיית ההתלבטות והפחד של הבועטים הללו, העלתה את הנחישות ואת אומץ הלב של השוערים. נהוג לומר שהכול בראש, אבל נכון יותר לדייק שהרוב בראש. זה די אכזרי שגורל המשחק שהתארך למאה ועשרים דקות, יוכרע בבעיטה אחת.

לא פחות ואולי יותר אכזרי, שארבע שנות אימון, ילכו לטמיון רק בשל עוצמתו הבלתי נתפסת של הפטפוט הפנימי הלא מוכר, זה שהסתתר במערות הסגורות למחצה, על קו התפר שבין המודע ללא מודע. הקול הפנימי נוצר מאוסף של התנסויות שחלקן קשורות לספורט התחרותי בו מתחרים הספורטאים, וחלקן קשורות למישורים אחרים מחייהם. זה יכול להיות באמצע היום אחרי אימון מפרך, זה יכול להיות אחרי הפסד מאכזב באחת מתחרויות האימון, זה יכול להיות אחרי ניצחון, זה יכול להיות באחת הארוחות המשותפות, בה שמע הספורטאי את המאמן אתו הוא נמצא יותר זמן מכל אדם אחר מלבד עצמו, מדבר עליו מבלי שהוא ער לכך שהוא שומע אותו. זו יכולה להיות ההיזכרות באנחה של אחד ההורים, זה יכול להתקשר לשיברון לב, למילה שנאמרה על ידי דמות משמעותית באחד מפרקי החיים. אחד היותר משמעותיים המטביעים את חותמם השלילי על הקול הפנימי, הוא יחס מעליב מבנות ובני קבוצת הגיל. ההתנסויות מהסוג הזה, מייצרות ספק פנימי, שמשפיע על תחושתו הבסיסית של הספורטאי, לגבי היותו ראוי לזכייה במדליה.

גם לקול הזה יש יכולת הסרטה, והוא מסריט סרטים בראש. לאחר זמן מה, המוח מצפין את הפטפוט הפנימי, כך שלמרות שהוא קיים ותופס מקום, איש מצוות האימון כולל הספורטאי עצמו אינם מודעים לקיומו.

ביום התחרות, רגע לפני התחרות עצמה, כאשר הספורטאי נמצא רק עם עצמו, הקול שכבר נמצא במודע לוחש לו את מה שיעשה את ההבדל. מה שיקבע את יכולתו של הספורטאי, לממש את מה שגלום בו במלואו, יהיה מה שהיא ומה שהוא, סגרו בינם לבין עצמם ברגע אחד שהוא ייחודי להם, ואיש מלבדם אינו יודע עליו.

כדי לדעת על קיומו, כדי להכיר אותו, על האחראים על הצד המנטלי להזמין אותו להתגלות תוך כדי יחס מכבד לנוכחותו. ליצור תנאים שיתאימו לשיחה עם מודעות וכנות עצמית. להעז לפגוש את האויב הפנימי, להכיר אותו, לקבל את היותו. קבלה ולא הסתרה והתעלמות, תחליש את כוחו והשפעתו של האויב הפנימי. היא משחררת את האנרגיה הלכודה, ומאפשרת לספורטאי שימוש חופשי לטובת המטרות שלו בזמן התחרות. לכול אחד, כולל היריבים, יש חולשות ואף אחד אינו מושלם. ברגע האמת הספורטאי חייב בעוגן פנימי. הוא חייב למצוא את אבן היסוד של האמונה שלו בעצמו. הוא לא יכול להרשות לעצמו להסס, להתלבט, ולחפש פתרונות מחוץ לעצמו. מודעות וכנות עצמית, יאפשרו לו להיות במיטבו ברגע האמת.

הכותב הוא עמוס מיתר - פסיכולוג קליני, עובד עם ספורטאים על תפקוד מלא בזמן לחץ, ועל החופש להיות במיטבם.