בעולם הפסיכולוגיה של הספורט עולה הטענה שספורט אישי כמו טניס למשל, הוא הספורט הכי קשה מנטלית- הספורטאי נלחם רק בשדים של עצמו, הוא תלוי בעצמו, לא יכול לתפוס יום חלש, וחבריו לא יחפו עליו כמו בכדורגל או כדורסל. הכל על כתפיו, לטוב ולרע.
והנה הפלא ופלא, ביילס קרסה מנטלית דווקא בתחרות הקבוצתית וסותרת את הטענה שבפן המנטלי קל יותר להיות ספורטאי שהוא חלק מקבוצה. אבל, אם נרד לרזולוציות נמוכות יותר, לא צריך להיות פסיכולוג גדול על מנת להבין שהלחץ לא לאכזב את חברותיה לקבוצה (כי בשיטה הנוכחית ההישג הקבוצתי מורכב מחיבור של התוצאות האישיות) הוא זה ששבר את הקש מבחינתה של סימון. חשוב גם לציין שביילס החלה את התחרויות האישיות בגמגום קל (למרות העלייה לגמר ממקום ראשון).
כאשר אנחנו בוחנים את הגורמים ללחץ בתחרות, ישנם שני מוקדי רעש שעלולים להנמיך את התוצר הסופי, שהוא - מיצוי מקסימום הפוטנציאל של הספורטאי ביום התחרות- כלומר ניצחון. רעש חיצוני יכול לבוא לידי ביטוי בלחץ מהסביבה, תקשורת, משפחה, או פציעה קשה. רעש פנימי הוא מחשבה שמפריעה ומערערת את הביטחון של הספורטאי.
אני מכנה אותן מחשבות שווא, משהו כמו- "אין סיכוי שאנצח היום כי כל השבוע הרגשתי כבד ולא מרוכז".
הריכוז, שהוא הדבר הראשון שנפגע בעקבות הרעשים המדוברים, הוא אולי התכונה הכי חשובה בענף ההתעמלות. בכדורגל, אם פספסת פנדל, אפשר לתקן. בכדורסל, החטאת זריקה, תמיד יש עוד אחת.
בהתעמלות הכל מתרכז לדקות ושניות בודדות, ואין אפשרות לתקן- קצת חוסר ריכוז ועבודה של שנים ירדה לטימיון. נסו ללכת על קורה דקה, שלא נאמר לבצע עלייה פליקפלאק לאחור כאשר יש לך איזשהי מחשבה מטרידה, או שאולי אתה לא מרוכז במאה אחוז. כפי שציינתי, אין ספק שההופעה המגומגמת של סימון ביום הראשון השפיעה ויצרה רעש נוסף- כלומר לחץ נוסף על כתפיה הצנומות.
ספורטאי על נמצאים תחת זכוכית מגדלת. הלחץ עליהם גבוה מאשר על ספורטאים מהשורה, להגיע כאנדרדוג הרבה פעמים קל יותר, לכן אנו רואים מאמנים במסיבות עיתונאים לפני משחקים חשובים, שמחמיאים לעיתים באופן פרדוקסלי ליכולות ולכוחות ה"מופלאות" של היריבה. ספורטאי ענק יודע להתמודד עם הציפיות והלחץ הזה בכל מצב. זה אולי ההבדל בין הטוב למצוין- ההתמודדות עם לחצים.
כאשר אני מנסה לחשוב מה עבר על סימון בהחלטה לפרוש מהתחרות הקבוצתית, אני מעריך שמשהו בחשש לפגוע בהישג הקבוצתי הלאומי, איים עליה יותר מהתחרות האישית. בתחרות האישית הכישלון הוא אמנם אכזבה לאמריקאים כולם, אבל בעיקר אכזבה לה עצמה. לפגוע בנבחרת, בחברות לחדר, במאמץ הלאומי הקולקטיבי, כנראה שזה כבר היה גדול על מידותיה הקטנות (ראיתם כמה היא קטנה). אומה שלמה מצפה ממנה, חברות לקבוצה מצפות, ולזה ספורטאי בענף אישי פחות מתורגל.
שאלת המיליון דולר שלנו- האם היא תמשיך? ואם היא תמשיך, כיצד היא תיראה?