נשארה פצועה מאחור: על סאגת המדלייה של גילי כהן

ג׳ודו בפרספקטיבה של 20 שנה: כשמפסידים כולם מקטרים, לכולם יש ביקורת ובטח במדינת אינסטנט כמו שלנו - שהכל זה אחד או אפס. אז זהו, שלא. החוכמה היא לתחקר לעומק נצחונות. אם תשתמש בכלים של הקרב בו ניצחת לקרב הבא, יכול להיות ששם טמון כישלון.

אולימפיאדת לונדון הייתה קו פרשת מים בג׳ודו הישראלי. עד לונדון טופחו טאלנטים, אחרי לונדון התגבשה ההבנה שדווקא בספורט אינדיבידואלי, גיבוש תלכיד קבוצתי יהווה תמיכה מנטלית שוברת שוויון בקרבות היחידים. כבר בריו הלחץ לייצר מדליות סדק את ״מודל הנבחרת", כאשר במקום לשמור על התלכיד באחד המשקלים, ״ייבא״ האיגוד ספורטאית הולנדית שבסופו של דבר כשלה בהשגת היעד - מדליה אולימפית.

הקמפיין המטורף לטוקיו 2020 הציב בפני איגוד הג׳ודו אתגרים דרמטיים: בגברים - ירידת כושר (כנראה מנטלי לאור המדליה הקבוצתית) של מספר ספורטאים מובילים. בנשים - אין יותר כוכבת כמו ירדן ג׳רבי.

כל מאמן וכל ספורטאי אולימפי חושב קודם כל על המדליה. כנראה שהדרך להשגת המדליה חשובה יותר מאשר עצם הרצון להשיג אותה. לאור ההצלחה הקבוצתית, צריך להבין לעומק מה קרה בסוגיית הרישום לקרב הקבוצתי בהקשר של גילי כהן. מדוע נוצר מצב שספורטאית אחת הושארה מאחור ולא קיבלה מדליה? מדוע היא נעדרה מהתמונות הקבוצתיות בטקס ולא הוזכרה בראיונות הטלוויזיונים לאחר התחרות הקבוצתית?

אם במודל נבחרת עסקינן, אזי על ראשי האיגוד וצוות האימון מוטלת חובה לחבק את גילי ולדאוג לתלכיד הקבוצתי על כל חלקיו. פצועים לא משאירים מאחור, וגם לא ספורטאים. איגוד הג’ודו פגע כאן במה שהוא משדר לכל ילדי הג׳ודו בתחילת הדרך. הוא סטה לחלוטין מהדרך אותה הוא התווה לאחר לונדון 2012.

אני בטוח שבאיגוד הג׳ודו יתבצע תחקיר על אולימפיאדת טוקיו. משלל האירועים שייבחנו אסור שייעדרו שניים: הנסיון לשינוי הקריטריון האולימפי של גילי לפני היציאה, והמצב שחברה בנבחרת האולימפית לא קיבלה מדליה קבוצתית. אם התחרות הקבוצתית הצילה את הג׳ודו הישראלי בטוקיו, אז פגיעה בערך הקבוצתי היא חד משמעית פגיעה ביכולת להשיג הישגים אישיים באולימפיאדת פאריס.

לסיכום, דווקא לאור המדליה הקבוצתית, יש לפנות למקבלי ההחלטות ולומר להם: ״יש שני סוגים של אנשים - כאלה שמסבירים וכאלה שצודקים. תבחרו בבקשה את הסוג הנכון".

* הכותב הוא אביה של ליאור וילדיקן, ג'ודאית נבחרת ישראל לשעבר