ההפתעה הגדולה ביותר בקאמבק של כריסטיאנו רונאלדו לאולד טראפורד היא לא הטוויסט של הדקה ה-90 בעלילה או השבועות הארוכים של הספקולציות והספינים ששוב הבהירו לנו עד כמה התקשורת היא פתיה מרצון, כלי שרת בידי סוכנים, שחקנים ומנהלים כאחד. הסנסציה האמיתית במעבר היא שמנצ'סטר יונייטד גברה על מנצ'סטר סיטי בסעיף התקציב. שהממון המצומצם (הכל יחסי) של הגלייזרים החטיף לכאורה נוקאאוט ליכולות הפיננסיות חסרות הגבולות של אבו דאבי.
המלה "לכאורה" חשובה מאוד. כי גם כאן ייתכן שאנחנו פראיירים של דיסאינפורמציה. המידע הקיים מספר על החלטת סיטי לרדת מרכישת רונאלדו בגלל סירוב לשלם ליובה דמי העברה, מה שהעביר את שרביט המו"מ ליונייטד. אבל משום שקשה מאוד להאמין שהקבוצה העשירה כקורח שנותרה ללא הארי קיין חמישה ימים מתום חלון ההעברות, תעשה עניין מ-25 מיליון יורו, ולא פחות מדהימה היא המהירות בה לפתע נסגרו כל הקצוות עם הפורטוגלי מן העבר השני של הכביש – מותר לנו להניח שהתסריט המהימן היה שונה. שסיטי לא איבדה את רונאלדו בגלל כסף, אלא בגלל העבר והמסורת. שמעולם לא היתה לסופרסטאר כוונה ממשית ללבוש את מדי הסיטיזנס, והוא וסוכנו פשוט שיחקו עם אלופת אנגליה, ואיתנו, עוד משחק.
אבל עכשיו המהלכים הללו כבר לא רלבנטיים. חשובה השורה התחתונה: כריסטיאנו רונאלדו שב אחרי תריסר שנים למנצ'סטר יונייטד, והשמחה וההמולה רבות לא רק בגלל סגירת המעגל, בעטיו של הרקורד הפנומנלי שהוא אוחז משש השנים שלו במועדון (3 אליפויות, גביע אלופות אירופי, גביע אנגלי וגביע העולם לקבוצות) והמורשת שהוא הותיר אחריו עם המעבר לריאל מדריד (אלכס פרגוסון: "הוא הכדורגלן הטוב ביותר שאימנתי מימי") – אלא בשל הציפיה שגם בגיל 36 וחצי הוא מסוגל לשוב ולעשות את ההבדל.
זו הסיבה שהנחיתה של רונאלדו בפרמיירליג מסקרנת הרבה יותר מזו של ליאונל מסי בפאריס. מסי הגיע למועדון שחרף המעידה בעונה האחרונה, הוא בשליטה ועליונות אבסולוטיים בליגה הצרפתית. גם באירופה פ.ס.ז' כבר הגיעה לגמר האלופות ללא הפרעוש, ומכל זווית שהתבוננו בה גם לפני מסי, היא נוצצת, ברוכת כשרונות, ועתירת פוטנציאל. לעומתה, מנצ'סטר יונייטד תחת אולה גונאר סולשיאר, נראתה גם אחרי השגת סגנות הליגה אשתקד, כקבוצה שחסר לה יותר מגרוש ללירה כדי לעשות את קפיצת המדרגה לתואר משמעותי.
עם כל הכבוד, פחות מסקרן. מסי מוצג בפ.ס.ז' (getty)
ג'יידון סאנצ'ו ורפאל וראן שהגיעו הקיץ הם תוספת מצוינת. לעולם לא נדע אם הם לבדם היו מספיקים כדי לשדרג כראוי את השדים האדומים. אבל כעת, עם רונאלדו, יונייטד הסירה מהם עול ציפיות מסוים, ואולי אפילו הביאה את המאיץ להתעוררות של אנטוני מרסיאל הדועך, ושל מרכוס ראשפורד המקרטע קמעה לאחרונה. אם וכאשר, "אפקט כריסטיאנו" יכול גם לעבור כחוט השני בין כל המחלקות והשחקנים האחרים.
סולשיאר המנג'ר ורונאלדו הפנומן שיחקו ארבע עונות זה לצד זה באולד טראפורד (לסולשיאר, אגב, יש יותר שערי ליגה מרונאלדו, אבל גם 40 משחקים יותר). החלוץ הנודד אף יגלה שבאולד טראפורד המכרים/חברים שלו הם בקומת האימון, האירגון וההנהלה. פרט לברונו פרננדש, עם עמיתיו השחקנים הוא מתחיל סוג של היכרות חדשה. גם זה דורש התאקלמות מסויימת. סולשיאר טוען עד היום שרונאלדו הוא גדול שחקני יונייטד בכל הזמנים. ג'ורג'י בסט ואריק קאנטונה היו רוצים להיכנס כאן לכתבה ולהיכנס חזיתית בכל מי שסבור כך, אבל אנחנו נתרכז בזווית חשובה הנובעת מכל התחרות הזו: כאשר תיעלם תרועת הפסטיבלים, נבין שכריסטיאנו רונאלדו לוקח כאן הימור רציני.
הוא לא ילד. אמנם הביצועים שלו בעונות האחרונות ביובנטוס נראו חסרי גיל, ולפרמיירליג הוא מביא גם תשוקה אדירה ארוזה בתיאבון מחודש. אבל היכן שהוא, הביולוגיה תרדוף ותשיג גם אותו. השאלה מתי. אם זה יקרה די מהר, הוא עלול להכתים את עברו הזוהר באנגליה. אם לא – הוא בהחלט מסוגל להיות דוריאן גריי – גיבור ספרו של אוסקר וויילד שמכר את נשמתו תמורת יופי ונעורים נצחיים - של הכדורגל. בהבדל קטן: רונאלדו לא ימכור את נשמתו. הוא פשוט יתן אותה. זה הולך להיות מרתק לתפארת.
סוף
חוזרים לשתף פעולה. סולשיאר ורונאלדו (getty)