עושה להם יוניברסיטי: סיפור לכיפור של אבי מלר

"רק מי שמכין הכל באופן מדוקדק – יכול להרשות לעצמו לאלתר" (אינגמר ברגמן)

אייל כהן לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא ישב ביציע וואנדה מטרופוליטנו במדריד, דמעות חנקו את גרונו, והוא חיפש לאן להוליך את האקסטזה. ליברפול, הקבוצה שהוא אוהד כל חייו, זכתה כרגע בצ'מפיונס ליג, גביע אירופה לאלופות, ועשתה זאת לנגד עיניו עם ניצחון 0:2 על טוטנהאם. הוא נזכר ברגעים אחרים גדולים של שמחה, למשל בזכייה ב-2005 באיסטנבול אחרי מחיקת פיגור 3:0 מול מילאן, אבל אז הוא היה ילד בן 11, תלמיד שישב בסלון ברעננה והשתולל בצרחות וזעקות צהלה עם כל המשפחה, עד שהשכנים הזעיקו משטרה על מנת לוודא ששום פשע לא מתרחש בדירת כהן.

ועכשיו הוא תקוע במושב שלו באצטדיון הספרדי, לא יכול להתיק את מבטו מהחבורה באדום החוגגת עם הגביע, ולא מסוגל לקום מהכסא ולחזור אל שגרת הלילה והחיים. בסופו של דבר, לא היתה לו ברירה. כאשר המטרופוליטנו התרוקן כמעט מכל יושביו ואור הזרקורים הלך וכבה, הוא התעשת, התרומם, והחל לרדת במדרגות הספיראליות המוליכות ליציאה. על פניו התפשטה שוב נהרה. הוא היה מדושן עונג. הוא דילג במורד וחש שהוא מרחף.

ליד גרם המדרגות האחרון הוא ראה את פיני זהבי, הסופר-אייג'נט, סוכן השחקנים הישראלי שעשה לעצמו שם בינלאומי זוהר. על הקשרים העבותים של זהבי עם מועדון הכדורגל של ליברפול נאמר לא פעם שאילו רק רצה, היה זהבי יכול גם להתמודד על ראשות העיר ליברפול. אייל פגש אותו פעם אחת בעבר, כאשר ניסה להגיע למבחנים בטרנמיר רוברס, מועדון מהליגות הנמוכות באנגליה, הסמוך לליברפול גיאוגרפית ומקצועית. היוזמה לא קרמה עור וגידים, אבל אייל זכר לזהבי את עזרתו הכנה ומאמציו.
- "שלום מר זהבי, אני אייל כהן מהפועל רעננה, נפגשנו...."
- "אני זוכר, אייל. מה שלומך?"
- "לא יכול להיות טוב יותר, כמובן. אני כל כך מתרגש. שמח מאוד להיתקל בך, כי רציתי לחלוק את האושר הצרוף הזה עם מישהו, וגם בכדי לספר לך שהאופוריה שלי גדולה שבעתיים כי גם לי היה חלק בזכייה הזאת"
זהבי נעץ מבט בוהה ותמה באיש שיחו.
- "לך היה חלק?", הוא שאל, מנסה ללא הצלחה להסתיר את גיחוכו. "בסדר, ואני הבאתי את מסי הנער לברצלונה בעזרת אבא שלו שהיה סוכן מוסד בארגנטינה שסייע ללכוד את אייכמן".
- "אם אתה לא מאמין, פשוט תשאל את אנדי רוברטסון", אמר אייל, הסתובב והלך.

                      *
כבר מנעוריו בקבוצה הצעירה של הפועל רעננה, גילה אייל כהן מיומנות רבה יותר בהבנת המשחק מאשר בתיפקוד על כר הדשא. הוא היה קשר התקפי, אהב לשחק בכנף ימין, והאמין ביכולותיו וביכולתו לטפס ולהגיע לפחות למעמד של כדורגלן במועדון צנוע כמו רעננה בליגת העל. אבל המאמנים תחתם שירת במועדון לא חלקו איתו את האופטימיות. עמי וזאנה, תומר קשטן וחיים סילבס העריכו מאוד את הבחור האינטליגנטי, השקט והרהוט, אבל לא ממש תרמו לקידום הקריירה שלו. החריצות והשאפתנות של אייל לא היו מספיקות. רוב הזמן הוא נותר בשוליים.

מה שכן, המאמנים לא הצליחו להשתיק אותו. אייל לא מחה יותר מדי, לא עירב את ההורים ונזהר מלהתעמת, אבל על מומחיותו הטאקטית לא היה מוכן לוותר. מגיל צעיר הוא ראה מאות משחקים, קרא מאמרים, ספרים וניתוחים על הכדורגל המודרני, ואפילו התארח למשך שבועות מספר בקורס אימון והדרכה של זאביק זלצר במכון וינגייט. את התיזה הראשונה שלו הוא פירסם בגיל 17, באנגלית,  בירחון הבריטי היוקרתי FOUR FOUR TWO, תחת הכותרת "מותו של הקשר האחורי".

"תפסיק לבלבל כאן את המוח. מה זה הבולשיט הזה. מי אתה חושב שאתה, אייל לחמן?", צרח עליו פעם חיים סילבס, כאשר אייל הגיע לאימון עם מחברת עמוסת טקסט וגרפים, ובה ניתוח של ההפסד האחרון של רעננה. הוא בסך הכל רצה להמליץ למאמן לוותר על אופציית שני הקשרים אחוריים, ולשחק במערך 4-1-4-1 ההולם יותר את הסגל הנוכחי של הקבוצה. אבל לסילבס נעים ההליכות, כמו לווזאנה ולקשטן לפניו, לא היה זמן וכוח למה שהם חוו כאובססיה – נדנודים אינסופיים של כדורגלן מתוסכל.

                        *
ואכן, אייל היה מתוסכל. הכישורים האנליטיים שלו אמנם צמחו והלכו, והוא לא הפסיק לרגע ללמוד ולהתעדכן, אבל על חלום המשחק הוא לא היה מוכן עדיין לוותר. לכן הגעתו של רוני שניידר ביום אביבי אחד אל מתחם האימונים החדש של רעננה ליד הפארק, היתה עבורו מתנה משמיים. שניידר, מאמן מדופלם שהדריך את נבחרת הנשים של ישראל, חי בזמנו בארה"ב ושם לצד לימודי התואר שלו שיחק בקבוצה של אוניברסיטת אדלפי, והמשיך לרוצ'סטר לאנסרס. הוא אמנם לא השאיר חותם על כדורגל הקולג'ים בארה"ב, אבל יצר לאורך כל השהות קשרים אמיצים עם דיקאנים ומאמנים במכללות רבות. עם שובו ארצה היה שניידר לאיש הקשר והתיווך הבכיר בין המכללות האמריקניות לכדורגל הישראלי.

חיים סילבס אולי לא השתגע על האנליזות הטאקטיות של אייל כהן, אבל הוא לא יכול היה להתעלם מתבונתו ומכישוריו האינטלקטואליים. הוא ידע שבכדי להתקבל למגמות הספורט באוניברסיטאות האמריקניות, דרוש בראש ובראשונה גיליון ציונים משובח. היכולת הפדגוגית חשובה לא פחות, לפעמים אף יותר, מהביצועים במגרש.  "אייל  שחקן לגמרי לא רע, אבל לא בטופ. אני לא חושב שהוא יצליח ממש להתקדם בארץ. אבל הוא רק בן 20, ועם הראש שלו, האנגלית, האמביציה והמוטיבציה, הוא המועמד האידיאלי שלך לקולג'ים", אמר סילבס לשניידר, שמיד שם פעמיו לעבר הספסל עליו ישב אייל.

שמונה חודשים מאוחר יותר היה אייל כהן על הטיסה לארה"ב.

                        *
אוניברסיטת סטטסון (STETSON) נמצאת בפלורידה, 70 קילומטרים צפונית לאורלנדו. 4,000 סטודנטים מאכלסים את חדרי הלימוד, המדשאות, המעונות והקפיטריות של המוסד האקדמי הוותיק בן 138, וכ-30 מהם רשומים בקבוצת הכדורגל של המכללה. את  הרושם העז ביותר על אייל עם הגעתו לקולג', הותיר הדגש העצום על שעות הלימודים ואיכותם. הכדורגל ניגן לכאורה כינור שני. התרומה בכיתה, ההשקעה והציונים, התבררו כבעלי השפעה משמעותית על המקום בהרכב. לסטודנטים שלא הצליחו להגיע לרף הנדרש במקצועות הלימוד – לא ניתנה אפילו הזכות להתאמן.

אייל היה תלמיד מצטיין. גם באימונים הוא בלט מן ההתחלה, והפגין תכונות של מנהיג. במהרה הוא רכש לעצמו גם מקום קבוע בהרכב הראשון וגם חברים. עם הקולגות הוא היה לפעמים מחליף דעות על תכניות אימון, מערכים טאקטיים ורעיונות לשינוי ושיפור, אבל הוא שמר את השיחות הללו לחבריו. חלק הארי של המאמנים ועוזריהם היו גם מורים ומרצים שלו, והוא נזהר לא לחצות גבולות.

סטטסון עשתה חיל, אייל הרגיש בבית, ובשנה השנייה שלו בפלורידה הוא ידע כבר היכן ניתן להרהיב עוז ולפתח שיחה ספורטיבית מקצועית עם המאמן או עוזרו. גראהם ג'אפ היה הטיפוס הכי נוח בסביבה. בכיתה הוא היה מפקד קשוח, בעוד על כר הדשא הוא השליך את כל הגינונים והריחוק החברתי לפח, ונטמע עם שחקניו בתרגילים, במשחקי האימון, ואף באווירת השטות והקרנבל שהיתה לפעמים מסיימת את ההכנה.

בערב אחד שטותי ובמיוחד, כאשר הצוות והשחקנים עזבו את מתחם האימונים עם חיוך רחב מרוח על פרצופם, זיהה אייל הזדמנות נוחה לכאורה, הדביק את "COACH JAPP", ושאל אותו אם איכפת לו לשמוע רעיון שעלה במוחו לקראת המפגש החשוב בשבוע הבא מול מכללת ג'קסונוויל. "בוודאי", ענה המאמן, "בוא נשב כאן על הספסל ותראה לי".

סטטסון גברה על ג'קסונוויל 1:2. אייל הוחלף בדקה ה-70 אחרי משחק טוב, אבל גולת הכותרת של הערב שלו הייתה השימוש שעשה מאמנו בהצעה שהוא שטח לפניו אך לפני שבוע. בנסיעה חזרה לדלנד (העיירה בה ממוקמת סטטסון), עזב לפתע ג'אפ את מקומו בחזית האוטובוס והתיישב לצד אייל. "מהיום והלאה, מיסטר כהן, אני מבקש שלא תהסס ותפנה אלי עם כל השגה או רעיון שיש לך".

השיחות בין אייל ומאמנו עלו מאותו רגע על פסים מיוחדים. הם דנו אמנם הרבה בהתפתחות המודרנית של הכדורגל, אבל גילו גם פתיחות בנושאי אקטואליה, פוליטיקה, ואפילו זליגה מדי פעם לתחומים אישיים של משפחה ובית. אייל ידע שמערכת היחסים הזו איננה מובנת מאליה. אדרבא, הוא חש שעשה כאן קפיצת דרך נחשונית, והיה נחוש לא להגזים בה ולאיים עליה.

גם הטאקטיקה הזו הוכיחה את עצמה. בתחילת השנה השלישית בסטטסון, ביקש ג'אפ מאייל לחכות לו בכיתה עם תום שיעור הכתיבה היוצרת. הוא סיפר לו שעמית שלו עומד להגיע הערב לאימון וישמח לפגוש את "הידען המחונן" כפי שהוא הציגו בפניו.

                      *
ג'ק רוברטס היה מאמן כדורגל אמריקני שאת רוב זמנו בילה באנגליה. רק אשתקד הוא שב מחצי שנה של השתלמות בלסטר סיטי, שנתיים אחרי זכייתה הסנסציונית באליפות אנגליה. הוא תיאר את הימים שלו בקינג פאואר סטאדיום כחווייה מיתית, וסיפר לאייל שבקרוב הוא ייצא לגיחה נוספת, הפעם לליברפול. אייל לא יכול היה שלא לקנא, אבל היתה לו תגובה הולמת: סיפור על חוויותיו באנפילד כאשר נסע לא מזמן למשחק הפרידה המרגש של סטיבן ג'רארד, ואף כתב על כך מאמר נוטף ססגוניות, נאמנות ואמוציות באתר האינטרנט של ערוץ הספורט בישראל.

רוברטס התרשם מאוד מהשליטה של בן שיחו הצעיר בכדורגל העולמי על שיטותיו, ליגותיו ושחקניו. "האבחנה שלך על התנועה של הקיצוני השמאלי שלנו בג'קסונוויל, שינתה לחלוטין צורת המשחק שלנו", הוא החמיא לאייל ונפרד ממנו בלחיצת יד אמיצה ובהבטחה להחליף שוב חוויות עם שובו מליברפול.

חמישה שבועות לאחר מכן, באפריל 2019, צלצל הטלפון הנייד של רוברטס. על הקו היה אייל.
- "סליחה על ההטרדה, ג'ק, אבל שמעתי שאתה טס השבוע לאנגליה".
- "כן, לא הזמן הכי אידיאלי לבוא לאנפילד אחרי התבוסה של ליברפול בחצי הגמר בברצלונה, אבל אני ממש לא מתלונן".
- "בדיוק על זה אני רוצה לדבר איתך, ג'ק. צפיתי בהפסד של ליברפול בקמפ נואו 3:0 והבחנתי במשהו מאוד חשוב. אני מעלה אותו על הנייר ורוצה שהוא יגיע למגיני הכנף של האדומים, אנדי רוברטסון וטרנט אלכסנדר ארנולד. אני שולח מעטפה זהה לכל אחד מהם. האם תוכל לתת להם את זה עוד לפני הגומלין"?
- "אייל, האם לא יותר פשוט שתכתוב הכל במייל למזכיר המועדון, והוא יעביר להם"?
- " אי אפשר לסמוך על זה. הוא לא מכיר אותי, ומי יודע כמה בקשות כאלה הוא מקבל. אתה תהיה באימונים. אתה תוכל כנראה לגשת אליהם. אני רק מבקש שתנסה".
- "אוקיי. האמת היא שאשמח. כבר אמרתי לך שהרווחת את זה ביושר".

     *
ג'ק רוברטס התרווח לו במושבו אשר ביציע הכבוד באנפילד בשבעה במאי 2019,  כאשר ליברפול ללא מוחמד סלאח פגשה את ברצלונה לגומלין חצי גמר האלופות עם פיגור 3:0 על גבה. רוברטס נכח באימון המסכם של יורגן קלופ, ואחריו לסעודת הצהריים של כל הצוות והכדורגלנים בחדר האוכל של מתחם האימונים מלווד (MELWOOD).

לפני שמילא את צלחתו, ניגש המאמן האמריקני לרוברטסון ולאלכסנדר-ארנולד, הציג את עצמו והגיש להם את המעטפות מאייל. "יש בפנים מכתב מאוד קצר ומסקרן. שווה לכם לעיין בו", אמר.

                         *
בדקה השביעית הוליכה ליברפול 0:1 משער של דיבוק אוריגי. בדקה ה-54 העלה אותה ג'ורג'יניו ויינאלדום ל-0:2 ותוך שתי דקות הוא אף קבע 0:3. המשחק הזה היה הולך להארכה אלמלא הקרן של אלכסנד-ארנולד בדקה ה-79. המגן הימני האנגלי זיהה קיפאון בהגנה של ברצלונה, והבזיק לפתע  כברק עם מסירה לתוך הרחבה, שם המתין אוריגי, שהשלים 0:4 והעפלה לגמר. אנפילד התפרק לרסיסים של עונג עילאי.

בחדר ההלבשה הליברפולי נמהל שאון השאגות בפרצי השמפניה שהתעופפה לכל עבר. כאשר גווע הרעש קמעה, ורוב השחקנים כבר עשו דרכם החוצה,  התקדם אנדי רוברטסון אל האמבט בו שכשך עדיין אלכסנדר-ארנולד, ולחש באוזנו: "קראת את המכתב! היית ענק. הביצוע שלך היה מושלם, טרנטי. שער העונה. אבל תסכים איתי שזה בזכות המכתב!". אלכסנד-ארנולד נעץ בו מבט סתום. "אני לא יודע על מה אתה מדבר. סתם אילתרתי". "אתה לא יודע על מה אני מדבר? באמת? אז בוא אקרא לך:

"אנדי וטרנט יקרים, סליחה על ההתפרצות הזו לדלת סגורה. אני שחקן קולג' בארה"ב, וסטודנט מכור לטאקטיקה ולליברפול פוטבול קלאב. בחרתי לכתוב אליכם משום שאני משער שאתם תהיו בועטי הקרנות של ליברפול.

"בהפסד שלכם בברצלונה בשבוע שעבר הבחנתי בפרצה הקוראת לגנב: בזמן קרנות, ההגנה של ברסה מתארגנת מאוד לאט. לפעמים אפילו תוך בלבול. ג'ראר פיקה, קלמון לנגלה וג'ורדי אלבה חולמים בהקיץ.  קופאים על השמרים כמי שכפאם שד. תועים בחיפוש אחרי עמדותיהם בקרן, וההגעה של שחקנים אחרים לתמוך אפילו מגבירה את התוהו ובוהו שלהם. הלוואי ותהיה לכם הזדמנות לנצל את זה בגומלין".

בהערכה, אהבה וברכת הצלחה, אייל כהן, סטטסון יוניברסיטי".

אלכסנדר-ארנולד הקשיב ולא הגיב. רוברטסון הסתכל עמוק בעיני חברו, נופף במכתב, ואמר: "אוקיי טרנטי, אתה רוצה לשמור את כל האשראי לעצמך? זה חמדני ושחצני, אבל שיבושם לך. אני לא אגלה לאיש, אבל המינימום שאני הולך לעשות עכשיו זה לשלוח לאייל כהן הזה הזמנה לגמר במדריד".

סוף