"ההחלטה לעזוב את רומא היתה שלי": פודגוראנו יוצא לאור

בעולם בו לכל כדורגלן סביר בנוער יש כבר סוכן ומי שכובש שני שערים בליגת העל הוא כבר כוכב, נדיר שיש שחקן שמזומן לנבחרת ישראל וכמעט לא יודעים עליו כלום. קל וחומר אם הוא מגיע מהליגה האיטלקית הראשונה, אחת הליגות הקשוחות בעולם. אבל סוף פודגוראנו שונה. הוא החליט לעזוב את החממה של מכבי חיפה בגיל צעיר כדי לשחות עם הכרישים באקדמיה של מועדון על כמו רומא, בקיץ האחרון נרכש על ידי ספציה ובגיל 19 בלבד רשם בישול בכורה בסרייה A וגם סימן 'וי' על זימון למדים הלאומיים. כל זה מתוך אלמוניות מוחלטת עבור הקהל הישראלי, ומבלי שקיים ראיון אחד. עד היום.

"נולדתי בחדרה, אני משחק כדורגל מהיום שאני זוכר את עצמי ולא מפחד מעבודה קשה", מספר פודגוראנו על עצמו בראיון לערוץ הספורט, "אעשה הכל כדי להצליח. כדורגל מבחינתי זה הדבר הכי חשוב. אבא שלי הוא הדמות לחיקוי שלי. הוא דחף ועזר. אני בטוח ומרגיש שהוא הכי מאושר וגאה שאפשר. לקראת פרישה ראיתי אותו מעט משחק. אני זוכר את עצמי קם כל בוקר לפני בית הספר והולך לחדר כושר או יוצא לרוץ. אם האימון היה אחה"צ, הייתי מנסה ללכת לשוב למכון כושר. מתאמן שלוש פעמים ביום. תמיד הייתי מהשחקנים המובילים בשנתון שלי, זה לא משהו שגרם לי להרגיש בנוח, תמיד הצבתי לעצמי מטרה על מנת להשתפר ולהיות יותר טוב אני מתפקד טוב יותר תחת לחץ".

בגיל 11 עוד שיחק פודגוראנו בחדרה, אבל מהר אפשר היה להבין שמדובר בשחקן מיוחד. "היה לנו משחק נגד מכבי חיפה, הפסדנו 18:6 ואני כבשתי את ששת השערים לזכות חדרה. מאמנה של מכבי חיפה, דני הרשקוביץ', פנה לאבא שלי וכך הגעתי לשם". שבע שנים שיחק פודגוראנו בחיפה, כולל הופעה בבוגרת, אבל כשרומא הגיעה, לא היתה לו התלבטות. "השאיפה לצאת אירופה תמיד היתה, זה היה החלום. ברגע שזה הגיע בגיל צעיר, לקחתי החלטה ואני לא מצטער על זה. בחיפה רצו שאשאר, אבל חשבתי עם עצמי הרבה וההחלטה הכי טובה בשבילי הייתה לצאת לאיטליה באותה התקופה. היחס לכדורגל פה הוא לא רגיל, אפילו לא כמו בארץ. כדורגל פה זה לא רק משחק, אלא תרבות. הכדורגל פה זה הדבר הכי חשוב שיש".

"זה לא פשוט לעזוב את הבית בגיל צעיר, אבל כדורגל זה החלום שלי", המשיך פודגוראנו ודיבר גם על הקשיים של לחיות לבד במדינה זרה עוד לפני גיל 20, "הזדמנות כזאת לא יודע אם הייתה חוזרת, לכן לקחתי אותה בשתי ידיים ואני מאוד שמח על זה. אני גר לבד, ההורים והחברים באים לבקר, אבל רוב הזמן אני לבד. יש לי הרבה זמן לעצמי, הרבה שיחות וידאו. למדתי דברים על עצמי, שאני יכול להסתדר לבד. גם להיות לבד זה לא כזה נורא. אני לא כזה מתחבר לרשתות חברתיות, אני לא אחד כזה שמעביר יותר מדי זמן בפלאפון. אני מבשל, מתאמן באופן אישי, רואה טלוויזיה, לומד איטלקית. מדבר, אבל לא שוטף ומבין כמעט הכל".

בעונה שעברה פודגוראנו נכלל 9 פעמים בסגל הבוגר של רומא בליגה, אבל הוא לא קיבל צ'אנס בליגה. הקיץ הגיעה ההצעה מספציה, והקשר הצעיר החליט יחד עם סוכנו עו"ד שחר גרינברג שזו ההזדמנות שחיפש. "החוויה ברומא הייתה הכי טובה שיכולה להיות, למדתי בשנה הזאת הרבה מאוד דברים מבחינה אישית ומקצועית, השתפרתי בהרבה מאוד פרמטרים, הכרתי חברים לכל החיים, אבל אני לא מאוכזב מזה שלא נשארתי. ברגע שהאנשים מספציה רצו אותי, הסבירו לי על הפרוייקט ועל החלק שלי בו, עברתי במאה אחוז בטחון. רומא בנתה פרוייקט חדש עם מוריניו והבנתי שהדבר הנכון בשבילי הוא לא להישאר. רומא לא הראתה לי את הדרך החוצה, ההחלטה היתה רק שלי".

"ספציה היא עיר מאוד חמה, שונה מרומא", מספר הקשר על הבית החדש, "זה רק שעתיים נסיעה ממילאנו, צפונית, אבל על הים. עיר נמל, הרבה אנשים מגיעים לנופש בקיץ. זו עיר לא גדולה, הכל קרוב, מתחם האימונים והאיצטדיון. הקהילה היהודית קטנה מברומא. מהרגע הראשון קיבלו אותי מאוד יפה, בנו קבוצה עם המון שחקנים צעירים וזה טוב עבורי. יש לנו הרבה מהמשותף וזה הרבה יותר קל. בכל משחק יש 10,000 צופים. האווירה חמה בעיר, ביום של משחק מרגישים את זה ובטח במהלך המשחק. האוהדים מעודדים בלי קשר לתוצאה. בתור שחקן זו הרגשה טובה שאתה יודע שהקהל מאחוריך".

ההתאקלמות של פודגוראנו בספציה היתה מהירה. ב-19 בספטמבר האחרון הוא רשם את הבכורה שלו, מול דור פרץ ו-ונציה, וכשבועיים לאחר מכן כבר פתח בהרכב מול ורונה. במחזור האחרון הוא נכנס לסטטיסטיקה, רשם בישול בכורה לשער ניצחון של ויקטור קובאלנקו וזכה למחמאות בתקשורת המקומית על הטאץ' במסירה לאוקראיני. "אני חושב שאני מאוד מתאים לליגה הזו, שידועה בפיזיות ובמהירות שלה. הכדורגל האיטלקי תמיד משך אותי, ברגע שהייתה לי את האופציה לצאת לא חשבתי פעמיים. אני שמח שאני מתחיל לראות את העבודה שלי באה לידי ביטוי על המגרש, אבל אני בטוח שזו רק ההתחלה".

"למדתי פה להבין את המשחק בצורה הרבה יותר טובה, השתפרתי מבחינה גופנית", הוא ממשיך, "יודעים לעבוד כאן נכון ואני רואה ומרגיש את זה מבחינה פיזית. השתפרתי בכמה רמות מאז שהגעתי לפה. כשחקן אגף אני יכול לשפר את המספרים לי ואין לי ספק שזה יקרה. המטרות שלי הן להמשיך את ההתקדמות והשיפור, לשחק כמה שיותר ולצבור ניסיון ברמות הגבוהות. יש לנו קבוצה חזקה וכשרונית ואני חושב שאנחנו יכולים לעשות דברים מאוד יפים בליגה".

אבל עם כל הכבוד להצלחה בליגה האיטלקית, התקווה הגדולה היא שפודגוראנו ושחקנים צעירים נוספים שנמצאים בתחילת דרכם באירופה כמו מנור סולומון וליאל עבדה יובילו את הנבחרת לטורניר גדול אחרי יותר מ-50 שנה. "הזימון לנבחרת היה הגשמת חלום עבורי, אין יותר גאה ממני ללבוש את המדים של המדינה שאני כל כך אוהב וגם את המדים של ספציה בליגה האיטלקית", הוא מציין, "כשהגעתי להתכנסות של הנבחרות, ווילי דיבר איתי ואמר שהוא מאמין בי ורואה בי פוטנציאל גדול לעתיד, שאני צריך לעשות מה שאני עושה עכשיו ולהמשיך לעבוד קשה. יש סגל שחקנים מצוין בנבחרת, שילוב בין השחקנים הצעירים לאלה המנוסים יותר. זה רק עניין של זמן עד שהנבחרת תעפיל לטורניר גדול".