אין מראה יפה יותר מאצטדיון כדורגל בפעם הראשונה. זהו רגע טהור. התלהבות בתולית של מי שעוד לא התקלקל בציניות שאופפת את הכדורגל הישראלי. זהו רגע שכל אחד ייקח אותו איתו לכל חייו. הפעם הראשונה שלי במגרש היא אחד מזכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי, כל כך מוקדם, שההורים שלי בהלם שאני זוכר משם משהו. זה קרה לפני כמעט 30 שנה. אני, עוד לא בן 5 אפילו, בליווי אבא, סבא ודוד שלי נכנסנו בשערי בלומפילד. עניין נדיר בפני עצמו, שכן אבא וסבא שלי לא היו חובבי כדורגל גדולים, והשמועה אף אומרת שאבא שלי העדיף את הכח רמת גן בצעירותו. המשחק – דרבי תל אביבי במסגרת המחזור ה-21 של עונת 94/95, במה שהיה אז הליגה הלאומית. דרבי של פעם, עם יציעים מעורבים ובאור יום.
- 20:45, שידור ישיר ב-5SPORT: מכבי ת"א מול הפועל ת"א
לפי הסיפורים, המשחק לא התעלה לרמה גבוהה, והצדדים נפרדו בתיקו, התוצאה הנדירה ביותר בדרבים (90 נצחונות למכבי, 68 להפועל, ו-63 תוצאות תיקו, בכל המסגרות). אבל לי זה הספיק, ובעונה לאחר מכן כבר החזקתי במנוי, כשדוד שלי דאג לקחת אותי בכל הזדמנות. לדור שלי, המשחקים הזכורים ואלו שעיצבו את האהדה שלי למכבי, היו הדרבים של שנות האלפיים. מצד אחד, הדרבים ברמת גן המפוצץ; השפיץ של רודריגו גולדברג בניצחון 0:1 בעונת האליפות של 2002/3; הגול של ברונו רייס מניסיון הגבהה; דרבי הברד. אה, וכמובן רמי חאליס, אוראל דגני של זמנו. מצד שני, היו גם דרבים פחות מוצלחים. כשבצורה משונה, כולם היו דומים מאוד – גול מנגיחה של הבלם הזר של הפועל במהלך עשרים הדקות הראשונות, הגדלת היתרון מכדור חופשי של טועמה, מכבי מצמצמת לפני ההפסקה, והחלוץ הזר של הפועל סוגר עניין במתפרצת בדקה ה-85 צפונה.
הדרבי גם היה מקום שבו אתה חווה כאוהד המון חוויות ראשונות. הפעם הראשונה שמדליקים לידך אבוקה ו/או רימון עשן. יש כאלה שנשארים ליד לבהות באש, ויש כאלה שהבינו שעוד שניה השוטרים באים וצריך לברוח משם, כדי לא להסתבך. למזלי, חבר שלי הוא מהסוג השני, וידע למשוך אותי משם בזמן. בדרבי זו גם הפעם הראשונה שאתה פוגש אוהדים של היריבה באיזו סמטה חשוכה במוסכים של בלומפילד. כחכמולוג שאני, תמיד הייתי זורק איזו הערה. למזלי, זה תמיד נגמר בחיוך. דרבי זו גם הפעם הראשונה שאתה לא רוצה ללכת לבית ספר אחרי הפסד וממציא איזה כאב ראש. דרבי זה גם המשחק שבו אתה מדמיין את עצמך משחק בו כילד בחצר. משחזר מהלכים משל היית אבי נמני, ומחקה את הקול של מאיר איינשטיין ויורם ארבל, עם הקול הדקיק של ילד בן 8.
בדרבי אתה פוגש אבוקה בפעם הראשונה (ברני ארדוב)
ויש את הדרבים כשאתה חייל. לא בדקתי את זה, אבל אני מרגיש בנוח לומר שביקור רופא בימים שלפני הדרבי עמוס מהרגיל. כאבי בטן מסתוריים, וירוסים ויראלים ונייר כסף שזרוק בסביבת המרפאה. יש גם הרגע הזה שאתה מגלה שהרס"פ שלך בטירונות אוהד מכבי שרוף, ואתה בטוח שהוא יזרום לשיחה על המשחק מאתמול. כמובן שזה נגמר בקאדר בבוחן המסלול. ויש את הדרבי שאתה כבר מפקד בעצמך, ובמקרה יצא שמפקד הפלוגה, הנהג שלו והסרס"פים גם אוהדי מכבי. אז אתה רואה דרבי אחד בחדר מפל"ג, בטלוויזיה עם מזלג שמחובר לאנטנה של הקשר, ואיכשהו קולטים ככה את ערוץ 1. בדרבי השני, המ"פ מפנק את הצוות ולוקח את כולם למשחק על חשבונו (היה לי גם ככה מנוי, אבל העיקר הכוונה).
ואז הגיע ג'ורדי, סיינט ג'ורדי. ופתאום, קורה משהו חריג. משהו שמעולם לא חלמת עליו כשהיית ילד בשער 11, מבואס אחרי עוד כדור חופשי של טועמה לחיבור. אחרי כמה שנים רעות, וסיפורים על כלבים שמעולם לא ראו ניצחון של מכבי בדרבי, אנחנו מנצחים דרבי, אבל לא סתם ניצחון מקרי שמוציא את אוהדי הפועל מהכלים, אלא מביסים. רביעייה מהדהדת. ואם זה לא מספיק, אנחנו מביאים את כוכב האליפות האחרונה של הפועל, גיבור טדי, שמבקיע וחוגג בהנפת חולצה מול שער 11. אבל הטוב מסרב להיגמר, ואני מוצא את עצמי בשער 8, חציו אדום, וחציו אנשים בשלל חולצות אפורות, שחורות ולבנות, אוהדי מכבי שהסתננו ליציע של הפועל. וגם יתרון שני שערים לא מספיק להפועל, ואנחנו מנצחים 2:4 בסיום.
ויש את "דרבי זהבי", נראה לי שהוא מצדיק פסקה נפרדת. ברי המזל שביניכם היו במגרש, רובכם ראיתם את זה בטלוויזיה. ואני? אני הייתי מורה מתחיל באותה תקופה, והיה לי שיעור על הזמן של הדרבי. כילד הטוב שאני, לא הזזתי את השיעור, שמתי את הפלאפון על מצב טיסה, ואיימתי על התלמידים באלימות אם יגידו לי משהו על המתרחש בדרבי. התכנית הייתה פשוטה –השיעור נגמר ב-22, אני נכנס לאוטו, נוסע את הנסיעה הארוכה מקרית גת לבית של ההורים בשרון, וצופה בהקלטה של המשחק. מה כבר יכול להשתבש? הכל. באותו ערב היה גם דרבי בכדורסל. אבא שלי, שיבדל לחיים ארוכים, הקליט בטעות את הדרבי הלא נכון. אז את הדרבי הגדול בכל הזמנים ראיתי בתקציר באיכות נוראית שעלה כמה דקות לאחר המשחק. כל כך נוראית, שהשעון היה מטושטש, וחשבתי שגול היתרון של דמארי בפנדל היה בדקה ה-66, ולא ה-88. אפילו לא הבנתי את גודל האירוע בזמן אמת. מאז ועד היום, זו אחת הטראומות הגדולות בחיי הספורטיביים.
את "דרבי זהבי" ראיתי רק בתקציר
אבל מכבי לא נתנה סיבות להתלונן. עוד רביעייה, ועוד שלישיות, ניצחון דרמטי בגמר הגביע, והדרבי הופך להיות במעמד צד אחד. כמה חד צדדי אתם שואלים? מכבי החלשה בעשור האחרון, זו של שוטא ארבלדזה, השוותה את ניצחון השיא בכל הזמנים בדרבי, עם חמישייה מהדהדת לרשת של אריאל הרוש האומלל. והפרחים לגוטמן את לוזון.
בסופו של דבר, לכל אוהד יש את הדרבי שלו, את החוויות שלו מהדרבים. וכיום, כשאני כבר לא ילד, אני מקבל את זה שלהיות אוהד כדורגל זה גלגל. אנחנו כרגע ברכיבה משוגעת בחלקו העליון של הגלגל, כזו שאף אחד לא דמיין, גם בתקופות יפות של מכבי. אבל גם הרצף הזה ייגמר מתישהו, אולי כבר הערב, קצת לפני חצות. ואם זה יקרה, ולמרות הטענות שלי על התבגרות, אני לא ארצה ללכת לעבודה, כמו אותו ילד בחטיבה. כי זה הכוח של המשחק הזה, לא משנה איפה הקבוצות בטבלה, ההתרגשות לפני לא מתעמעמת. לא משנה מה קרה במחזור הקודם, אתה מגיע בטירוף למשחק. ואם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין.
הערב ייכתב עוד פרק (דני מרון)