תקועה מאחור: הלופ הלא נגמר של הוויזארדס

עוד לפני השבוע המחריד שעבר על וושינגטון וויזארדס החלטנו שצריך לדבר עליהם. עם זאת, קשה להסתכל מעבר להפסד המזעזע של הקבוצה ללוס אנג'לס קליפרס בלילה שבין שלישי לרביעי. עד למשחק הזה, רק קבוצה אחת בהיסטוריה הפסידה משחק שבו הובילה ב-35 נקודות. מדובר בביזיון בקנה מידה היסטורי, שדורש חשבון נפש מכל המעורבים. חלק מהעבודה נעשה עבורם כאן (דני, מוזמן לתרגם), אבל גם ננסה להבין לאן הולכת הקבוצה הזו בפרספקטיבה רחבה יותר. לאחרונה התבשרנו שברדלי ביל נשאר, לפחות עד לסוף העונה, ומיד נסביר גם למה זה חדשות.

הרבה פרצופים חדשים הצטרפו לאבדיה בבירה. אחד מהם, ווס אנסלד ג'וניור, קיבל משימה לא פשוטה בעונתו הראשונה כמאמן ראשי. כשיותר מחצי עונה מאחורינו אפשר כבר לתהות על קנקנו, ועל מצב הקבוצה בכלל. אם נתייחס למשחק האחרון של המכשפים כמיקרוקוסמוס - יש הרבה טוב, וממש קצת יותר רע.

מלכודת דבש
טרייד-דדליין הולך וטרייד-ליין בא, ונדמה שפעם אחר פעם ביל מופיע בתפקיד מלכת הנשף. והנה, דווקא השנה הליגה כבר פוזלת למחוזות אחרים - יש גבול לכמות הטיזינג שהיא מוכנה לסבול. על אף שלא חתם על הארכת חוזה, ביל יסגור עשור בבירה ויהפוך לשחקן חופשי בקיץ. בניגוד למקרים אחרים, שהיו מכריחים את הארגון למצוא לו טרייד כדי לא לאבד את ביל כנכס, נראה שטומי שפרד ושאר הנהלת הוויזארדס די בנוח עם המצב. אולי יש להם כבר הסכם עם הכוכב (חוקי יותר או פחות), ואולי הם בטוחים מספיק בכוונות שלו, ואיך שהן משתלבות עם מטרות הארגון. לא מזיקה גם העובדה שביל יצטרך אותם לסיין-אנד-טרייד אם ירצה להגיע לאחת מהמתמודדות על התואר.

אם כן, למביטים מבחוץ אלה נראים כנישואים מטעמי נוחות, בין קבוצה שהיא לא הכי טובה לכוכב שהוא לא הכי גדול. הסיבה שכולנו חיכינו לטרייד הזה כבר שנים היא שציפינו שלפחות אחד משני הצדדים לא יסתפק במצב הקיים. בפועל מעולם לא קיבלנו סימן מובהק שזה אכן המצב. אפשר לשפוט את ביל על היעדר התחרותיות שלו, לכאורה, או להעריך את הנאמנות שלו (לכאורה).

בפועל הוויזארדס בחרו להשאיר אותו על פני בניה מחדש, והוא בחר להיות בסדר עם זה. קשה לראות אותו מגיע לארגון חדש עם אותו כוח פוליטי שיש לו כרגע. ממה שאפשר לדלות מראיונות איתו, ניכר שזה פקטור משמעותי עבורו. מהצד השני, בעלי הקבוצה, טד לאונסיס, הבהיר לא אחת שבניה מחדש היא לא אופציה, וכך הוויזארדס מוצאים את עצמם, פחות או יותר באותו מקום מוכר במרכז טבלת המזרח - שם אין תקווה לעתיד דרך הדראפט, ואין רעש אמיתי בפלייאוף. האם יש לקבוצה סיכוי לצאת מהלופ?

מקום לא טוב באמצע
הוויזארדס פתחו את העונה נהדר (במאזן 3:10), אבל ככל שהעונה התקדמה הבלון שלהם איבד מההליום שבו. כעת, לקראת פגרת האולסטאר, הבאה עלינו לטובה, הם פחות או יותר איפה שציפינו לראות אותם, במאזן 25:23, במקום העשירי במזרח. את ביל מקיפים מספר שחקני משנה מעניינים ביותר, כשדני אבדיה הוא כמובן המעניין ביותר שבהם, לפחות עבור רוב הקהל שמסוגל לקרוא את הטקסט הזה. למעשה, הוויזארדס ניצלו את הפאניקה של הלייקרס בקיץ, ובחסות הטרייד על ראסל ווסטברוק הפכו לאחת מהקבוצות העמוקות בליגה. אז מה יש להם ביד, ולמה זה עדיין לא מספיק?

וושינגטון נפרדה מסקוט ברוקס בקיץ, והביאה תחתיו את אנסלד ג'וניור עם תקווה גדולה. מי שהיה עוזר המאמן של הנאגטס הגיע עם הרבה הבטחה בפן המקצועי, וחיבור מיוחד לעיר דרך אביו, שהיה אחד מגדולי השחקנים בהיסטוריה של המועדון. 48 משחקים לתוך קריירת האימון שלו, אפשר לראות את הפוטנציאל, אבל בינתיים אנסלד רחוק מלהוכיח את עצמו כנכס. התבוסה המבישה מול הסגל הרחוק מלהרשים של הקליפרס הייתה גושפנקא לכמה תופעות בעייתיות שראינו מהוויזארדס לאורך העונה.

התקפית הקבוצה רחוקה מלמצות את הפוטנציאל שלה, ולהפוך לשלם שגדול מסך חלקיו. אבל ההגנה, אוי ההגנה. יש גישת אימון מוכרת שמפרקת את משחק ההגנה לשלושה חלקים - מסוגלות, רצון, והבנה. הוויזארדס נכשלים בשלושת הקטוגוריות. השחקנים לא יודעים מה לעשות מבחינת תיאום ושיטה, הם לא מצליחים לבצע את ההוראות, והם בעיקר לא נראים לחוצים לעשות את זה. וושינגטון מדורגת במקום ה-21 ביעילות הגנתית, ובכנות - לא מגיע לה.

מעבר לכך, נראה שהעומק של הקבוצה, במיוחד עכשיו כשהסגל יחסית בריא, הוא סוג של חסרון במסווה של יתרון. המאמן חסר הניסיון מתקשה בינתיים במציאת ההרכבים הנכונים, ואפשר גם שהתסכול על דקות משחק ונגיעות בכדור מתחיל לבעבע. אולי זה חלק מההסבר לחוסר המחויבות שהקבוצה מפגינה לפרקים. אבל לא הכל קוצים.

לא הכל קוצים
בצד של הפרחים אפשר למצוא את קייל קוזמה, סוס שחור לתואר השחקן המשתפר של העונה. הקומבו-פורוורד בן ה-26 מתחיל לחזור לעצמו כסקורר, אחרי שנים של ניוון על בלייקרס, אבל השיפור האמיתי שלו קורה בכל המסביב. קוזמה הפך למעין גלו-גאי שכל קבוצה מחפשת. הוא שומר חזק (יחסית), מוריד ריבאונדים ודוחף את הכדור קדימה. כשהולך לו הוא לוחץ על הגז, ובשאר הזמן דואג להניע את הכדור לנקודה הבאה שלו. נדמה שהוא אחד מהמנהיגים בסגל הצעיר של ווס אנסלד ג'וניור.

קוזמה וקנטביוס קולדוול פופ נותנים לקבוצה צמד של שחקני כנף שהם לכל הפחות ראויים ומנוסים. מונטרז הארל הצטרף לדניאל גאפורד ותומאס בריאנט (שחזר מפציעה) כדי ליצור מפלצת תלת-ראשית בעמדת הסנטר. אולי 'מפלצת' זו מילה קצת מפחידה מדי, אבל 'חיית מחמד תלת-ראשית' לא מתגלגל טוב על הלשון. כאמור, לרשות אנסלד ג'וניור עומד סגל רחב ומעניין. וושינגטון מפוצצות בשחקני כנף - שחשיבותם רק עולה ככל שהמשחק מתקדם, ולכולם יש סט יכולות שונה שמאפשר לאנסלד להתנסות (בינתיים, ללא הצלחה יתרה, כאמור). לפחות יש עם מה לעבוד.

הרכז לא מרוכז
ספנסר דינווידי הגיע במסגרת הטרייד עם פליטי הלייקרס, בתור ההחתמה הנוצצת של הקיץ, והוא עדיין מחפש את עצמו. דינווידי הגיע מברוקלין אחרי שפציעה השביתה אותו מרוב העונה שעברה. הרכז הארוך סומן בתור המחליף של ראס בקו האחורי, וכזה שאמור להתאים יותר לשחק עם ביל ושאר הסגל. במציאות דינווידי עדיין מנסה לחזור לרמה שהפגין לפני הפציעה. לצד משחקים טובים, ישנם כאלה שהוא בקושי משפיע על המתרחש. אפשר לייחס את העונה הרעה שלו לחזרה מהפציעה וההתאקלמות בקבוצה חדשה, אבל כך או אחרת השורה התחתונה לא מחמיאה לו.

אם נחפור עמוק יותר למספרים ניתן לזהות מגמה מטרידה. דינווידי פשוט לא משחק טוב לצד ביל, ולהפך. כשביל לא על המגרש דינווידי מזכיר נשכחות, עם 19.7 נקודות לכל 36 דקות לצד 8.4 אסיסטים, והקבוצה קולעת יותר משהיא סופגת. אך כשביל משחק איתו התפוקה של דינווידי צונחת - 11.3 נקודות וחמישה אסיסטים ל-36 דקות, באחוזים רעים. וגם הנט רייטינג צולל למינוס 3.6 בכל מאה פוזשנים. גם המספרים של ביל מאשרים את הבעיה של הצמד לתפקד יחד. ככה לא בונים חומה.

הפתרון המתבקש מבחינת אנסלד ג'וניור יהיה כמובן הפרד משול, ולזכותו יאמר שהוא כבר עושה את זה. אחד משני הגארדים נמצא על המגרש כמעט בכל רגע שהמשחק לא מוכרע. אבל ההחלטה הזו היא יותר עזרה ראשונה מאשר תרופה. מיצוי הפוטנציאל של הוויזארדס לא יכול להיעשות רק עם אחד מהם. ברגעי הקלאץ' ההרכב על הפרקט אמור להיות עם שניהם. אז מה אפשר לעשות?

בגדול, בלי יותר מדי אינפורמציה מתוך מה שקורה בחדר ההלבשה, או בנבכי התודעה של דינווידי, נראה שהאחריות כאן היא בעיקר עליו. הוא צריך למצוא דרך להצטרף למאמץ, ופשוט לקחת יותר מנטל היצירה לעצמו ולאחרים. הממוצעים שלו כשביל נח מוכיחים שהוא מסוגל לתת יותר. ההתקפה של וושינגטון לא מורכבת מדי, וזה אמור לאפשר לו למצוא את ההזדמנויות שלו. הוא המוסר הכי טוב מבין מובילי הכדור, ובעבר הראה שהוא מסוגל להגיע לקו בקצב שהפך אותו ליוצר יעיל במיוחד וכמעט אולסטאר. עוד מזה בבקשה.

הפינה הציונית
אבדיה התמקם בתור הסטופר ההגנתי של הקבוצה הזו, וזה מרשים מאוד משחקן בשנתו השניה. הוא הולך להיות אפילו טוב יותר כשיתחיל לקבל יותר כבוד גם מצוות השיפוט. לא שכל השופטים והשופטות הם עוכרי ישראל, הוא פשוט צעיר ולוקח זמן לצבור את הקרדיט הזה. יש הרבה תחומים אפורים בהגנה על הכדור. גם בלי קשר לזברות, הוא רחוק מלהיות מושלם בצד הזה של המגרש. יש מקום לצמוח.

בהתקפה קיווינו לראות יותר ממנו אחרי העזיבה המבורכת של ווסטברוק אבל התאכזבנו. יש יותר מדי פיות להאכיל לפניו, וההתקפה הבינונית לא מחלצת מספיק מכל החלקים שמרכיבים אותה, בדגש על שחקני המשנה. כשהכדור מתגלגל אליו זה בדרך כלל יהיה בלי יתרון מהותי, ובלי לנצל את החוזקות שלו. העניין הוא שגם דני לא עושה לעצמו טובות. קבלת החלטות שלו אמורה להיות הכוח שלו, אבל לפעמים הוא ממש עמוק בתוך הראש שלו כבר. הוא חושב כשהוא צריך לפעול, או מכריח כשהוא צריך להאט, ומחטיא הרבה זריקות שהוא טוב מספיק בשביל לקלוע.

כל הכלים כבר אצלו, מינוס יציבות בקליעה, אז אפשר לצפות שהקליק יגיע. דרוש גם פוליש נוסף, ועבודה על יד שמאל החלשה שלו. אבל זו רק שאלה של זמן, ולמזלו ההגנה שלו תשאיר אותו על המגרש עד שזה יקרה. שנה וחצי לתוך הקריירה שלו מעבר לים, ניתן לומר בוודאות שוושינגטון רחוקה מלהיות הקבוצה האידאלית עבורו. אולי טרייד דווקא יסדר אותו.

יחסנו לאן
אחרי שדיברנו על כל מה שמסביב, חזרנו לביל, שבעצמו לא חף מביקורת. הסופרסטאר של הקבוצה, זה שמחזיק אותה עם הראש מעל למים (לטוב ולרע), פשוט לא פוגע העונה. ביל קולע 23.6 נקודות לערב, אמנם מדובר בממוצע שיסב גאווה לרוב המכריע של שחקני הליגה, אבל עבור ביל מדובר בצניחה של 7.7 נקודות מהעונה שעברה.

הוא לא חייב לשחזר את התפוקה המטורפת שלו מ-2020/21 כדי שהקבוצה תצליח (וממוצע האסיסטים שלו טפח), אבל הוא חייב למצוא דרך להחזיר את האחוזים שלו למקומם הטבעי. 30.1 אחוזים משלוש, ו-54.3 אחוזים טרו-שוטינג (TS%) פשוט לא מייצגים את היכולות של הקלעי הנפלא הזה. ככלל, היעילות ההתקפית נפגעה השנה בכל הליגה, אבל בזמן שהממוצעים של כולם חוזרים בהדרגה למקומם הטבעי, ביל ממש משאיר נקודות על הרצפה.

הוויזארדס מצליחים לנצח כמעט חצי מהמשחקים, גם אם הנט-רייטינג שלהם מגלה שאלת המזל קצת מפרגנת להם בינתיים. אחרי שמונה משחקי בית רצופים, מתוכם ניצחו רק שלושה, הלו"ז שלהם מקשיח עם שישה משחקים מול אריות הליגה. ועדיין, אם ביל יחזור לעצמו, ודינווידי יראה יותר כמו עצמו גם כשהשניים יחד על הפרקט - הוויזארדס יכולים להתברג במקומות הנחשקים יותר של הפליי-אין, או אפילו לצאת ממנו, בקטע טוב.

ואולי זה מספיק. אם הקבוצה תבטיח מקום בפלייאוף טד לאונסיס יהיה מרוצה, ואנחנו לא נהיה מופתעים כשתפסיד בסיבוב הראשון. אפשר לסיים עם איזו מטאפורה על המעגליות של הזמן, אבל זה לא משנה לקבוצה שלא ממש מתקדמת לשום-מקום. לפחות עד לבשורה הבאה.