כבר כמעט עשור שישי עוליאל הוא בגדר פוטנציאל. היהלום מרמלה נצץ עוד בגיל 12 כשזכה בתחרות האורנג'-בול היוקרתית ובגיל 17 הגיע עד גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה לנוער. הוא נחשב אז לאחד הכשרונות המבטיחים בעולם לגילו, אבל בדיוק אז ההתקדמות המטאורית נעצרה. "עד הנוער הייתי בין הטובים בעולם, הייתה לי את כל המעטפת האפשרית", הוא מספר בראיון לערוץ הספורט, "הקפיצה לא הייתה כמו שכולם ציפו, כי בסופו של דבר הייתי כמעט לבד כל השנים האלה".
כשעוליאל מדבר על הלבד, הוא מתכוון לפרידה ממשפחת קופר, פילנתרופים יהודים בריטים, שתומכים כלכלית בספורטאים בגיל נוער והשקיעו גם בעוליאל, אבל רק עד גיל 18. "אני מודה על כל מה שמשפחת קופר הביאה לי", הוא אומר, "בלעדיהם לא הייתי מגיע אפילו למה שהייתי עד גיל 18. מאמן טניס, מאמן כושר, פיזיותרפיסטים, מסאז'יסטים, תזונאים. קיבלתי הכל מהכל. קיבלתי את כל המעטפת של שחקן ברמות הכי גבוהות שיש ומשום מקום אתה פתאום לבד, בלי שום דבר, אז חטפת שוק מאוד גדול ואתה צריך להסתדר לבד בכוחות עצמך וזה מה שהיה לי בשלוש השנים האחרונות".
הדברים של עוליאל לא מגיעים בחלל ריק. בצד השני של המטבע יש את סיפורו של אסלן קאראצב, הטניסאי הרוסי שהעדיף לעזוב את ישראל בדיוק בגיל בו עוליאל עוד נחשב לדבר הגדול הבא, ולקח החלטה שאולי הצילה לו את הקריירה. עוליאל: "אם הוא עשה את הבחירה הנכונה היום? הוא עשה את הבחירה המדהימה לעזוב וללכת לרוסיה, להתאמן ולקבל מעטפת מלאה. אם הוא היה נשאר פה, אני לא בטוח שהוא היה מצליח כמו שהוא מצליח היום. ברגע שלא נחשוב על: 'אוקיי, אז אני אטוס לפה כי זה יהיה קצת יותר זול. אני אטוס לפה בלי מאמן', אז אתם תראו שאנחנו נתקדם הרבה יותר מהר".
המפנה של עוליאל הגיע השנה. הוא הצטרף לאקדמיית הטניס של דודי סלע ונמצא בעיצומה של קפיצת המדרגה המיוחלת. הוא זכה לאחרונה בשני טורנירי פיוצ'ר והגיע לדירוג שיא בקריירה - מקום 343 בעולם. עוליאל: "אני חושב שזה השינוי האמיתי והקריטי כדי באמת לעלות לקפיצת המדרגה הבאה. כל עוד דודי איתי על המגרש, אז זה רק לשתות ורק ללמוד כל דקה שיש לך איתו על המגרש. בשנה הזו, או בשנתיים הבאות, אני באמת אוכיח לכולם שאני באמת נמצא ברמות הכי גבוהות".
עוליאל ינסה להוביל את נבחרת הדייויס לניצחון על דרום אפריקה (החל משישי, שידור ישיר ב-5SPORT), אבל מעבר לניצחון כזה או אחר, הטניס הישראלי רוצה לחזור לימיו הגדולים. התקציב הבסיסי של האיגוד עומד על 2.2 מיליון שקלים בלבד, הספונסרים לא מתלהבים להשקיע ומעל הכל – כבר אין כמעט מודלים לחיקוי. לא פלא שגם עבור ההבטחה הכי גדולה כאן בעשור האחרון - עלייה למאייה הראשונה או הופעה בגרנד סלאם, נשמעים כרגע כמו חלום רחוק. "קצת התעכבתי, אבל אני חושב שעם ניהול וארגון טובים ועם פחות לחץ, אני מאמין שאני יכול להיות הרבה יותר מטופ 100", הוא מסכם.