בסופו של דבר, הרומן של נבחרת ישראל וליאור רפאלוב הסתיים בהחמצה כואבת. הילד שגדל באור עקיבא ייזכר לעד כאחד הכדורגלנים הכי טובים אי פעם בישראל, שלא הצליח לבוא לידי ביטוי אמיתי במדי הכחול לבן. וזהו הפסד מסוים עבורו, אבל בעיקר שלנו - שלא יכולנו ליהנות משחקן שעושה חיל ללא הפסקה, במשך יותר מעשור בבלגיה.
והאמת היא שבסופו של דבר, בנקודת זמן מסוימת התקבלה בנבחרת החלטה אסטרטגית - גם אם לא מודעת - להציב דמות מרכזית בלב הנבחרת, ושמו ערן זהבי. לטוב ולרע, מדובר ב"גו טו גאי" של הנבחרת בשנים האחרונות - מה שלא היה מאפשר, בכל מקרה, לרפאלוב לקבל את התפקיד שהוא ראוי. אנדי הרצוג ו-ווילי רוטנשטיינר העדיפו להימנע לחלוטין מזימון רפאלוב, מאשר לזמן את רפאלוב ושהפוטנציאל שלו על המגרש לא ימומש, או גרוע מכך, שיחכה על הספסל.
וקשה לומר, בדיעבד, שההחלטה הזו בהכרח היתה שגויה. בהתחשב בתרומה של זהבי לנבחרת, ובמספרים הדמיוניים שהעניק לה - קשה לדמיין מציאות שבה זהבי זז הצידה ורפאלוב מקבל את המושכות. יחד עם זאת, קשה שלא לתהות האם קצת יותר גמישות מחשבתית היתה מסייעת לרפאלוב למצוא את מקומו, בסופו של דבר, והיתה מייצרת נבחרת חזקה יותר. רפאלוב, כנראה לנצח, יעמוד כסמל לשיטה שאי אפשר היה לזוז ממנה - ובמסגרתה לרפאלוב לא נמצא מקום אמיתי.
הרוויחו זהבי, והפסידו שחקן אחר. הרצוג (צילום: אלן שיבר)
היו לכך תקדימים; עודד מכנס, למשל, פיתח קריירה נפלאה כשחקן - אבל לא הצליח לפרוץ במדים הלאומיים, עם 14 הופעות ורק שלושה שערים. לצידו, גם שמות כמו יניב קטן, ברק יצחקי או עידן טל - כאלה שעשו דבר או שניים - לא הצליחו לממש את עצמם בנבחרת. אבל עם כל הכבוד לכולם, כנראה שרפאלוב יהיה השם הגדול ביותר ברשימה הזאת. מי שהגשים לא מעט מטרות ושבר תקרות זכוכית (שחקן העונה בבלגיה!), אבל בבמה המרכזית של הכדורגל - בגלל סיבות שלא קשורות אליו או ליכולתו - נותר בחוץ.
וכל זה, דווקא בתקופה שבה הנבחרת שיוועה למעט שאר רוח. לקסם. למישהו שמסוגל להעיר את המשחק ולייצר מהלכים מפתיעים. רפאלוב בהחלט יכול היה לתרום, בשנים האחרונות ואפילו עכשיו, לנבחרת ישראל; אבל השיטה פגעה בו, וגרמה לכך שירים ידיים (דווקא לפני שאולי היה מקבל זימון מהמאמן, מרקו בלבול, לקראת שני המשחקים בסוף החודש).
רפאלוב שיחק 40 פעם במדי הנבחרת, וכבש שישה שערים, אבל גם כששיחק - לא הצליח להראות את יכולתו האמיתית. מתוך 40 ההופעות שלו, רק 23 היו בהרכב - וגם הם, איכשהו, נשכחו. וביום שהוא מחליט להרים ידיים, ניתן לומר: החמצנו. לא רק הוא הפסיד רגעים של תהילה, אלא גם אנחנו הפסדנו שחקן גדול.