עשר המכות: הנפילה של הבונדסליגה

אחת מקלישאות הכדורגל הוותיקות אומרת שאין דבר מתוק יותר מאשר לזכות באליפות במשחק מול היריבה המושבעת. זהו אירוע נדיר בכל קנה מידה, אפילו עבור באיירן מינכן זוללת התארים שאוהדיה ראו וחוו כבר הכל. הערב (שבת, 19:30), רצה הגורל והאפשרות הזאת תהפוך לריאלית. ניצחון על דורטמונד בקלאסיקר יעניק לבווארים את האליפות העשירית ברציפות - הישג שלא נראה עד כה בחמש הליגות הגדולות, אלא רק במחוזות רחוקים, בעיקר במזרח אירופה ומדינות ברית המועצות לשעבר, דוגמת לטביה, גיברלטר, גאורגיה, מולדובה וכו'.

דומה כי אין רגע סימבולי יותר מחגיגה בווארית על חשבון דורטמונד מאשר ללמד על עשר שנות שלטון ללא מצרים והיעדר תחרות בבונדסליגה. כך או אחרת, באיירן תניף את הצלחת העשירית ברצף, כאשר הפער הממוצע בינה לבין המדורגת שניה מאז 2013 עומד על יותר מ-14 נקודות. אם לוקחים בחשבון שדורטמונד לא תמיד היתה זו שסיימה כסגנית, אז ההבדלים בין המועדונים עוד הרבה יותר גדולים בשנים האחרונות. הנתון הזה אולי מדגיש יותר מכל את הבעיה של הכדורגל הגרמני בליגה של קבוצת על אחת שמשאירה פירורים לכל היתר.

באיירן תמיד נחשבה לקבוצה הגדולה, העשירה והמצליחה של גרמניה. בעשור האחרון היא לקחה את הבאיירניזם שלה צעד אחד קדימה, בזכות ניהול נכון, מדיניות רכש חכמה (בין היתר עקיצת הנכסים של המתחרות כמו דורטמונד וכעת לייפציג) וניצול היתרון הכלכלי הגדול (עם גב של החברות החזקות במשק הגרמני) שבו היא מחזיקה, גם מתוקף היותה הקבוצה הפופולארית ביותר ויצרנית ההכנסות הגדולות ביותר. אבל באיירן היא לא מכשול התחרות היחיד בכדורגל הגרמני בעשור האחרון והדיבורים על הגבלתה, כולל הצעות מרחיקות לכת של שיטת פלייאוף בבונדסליגה, לא רציניים בעידן של הכסף הגדול במאה ה-21.

מספיק לדבר על הקבוצות האחרות שלא מצליחות לדגדג אותה. דורטמונד היא כאמור הסממן הבולט, עלאק אלטרנטיבה. בימים של טרום או פוסט קורונה, מדובר בקבוצה עם ממוצע הקהל הגבוה למשחקי בית באירופה, יחד עם מסורת, מתקנים מעולים ויכולת סקאוטינג מוכחות, לכאורה יש לה לא מעט להציע. אלא שהצהובים-שחורים בחרו להתמודד עם התעצמות של באיירן ועם הכסף הגדול של הטלוויזיה בפרמיירליג ביצור וייצוא של כשרונות צעירים - דוגמאת ארלינג הולאנד ועוד רבים אחרים שבאו ועוד יגיעו. דורטמונד הפכה בשנים האלה לספקית שחקנים ומאמנים ליריבה הגדולה ולכדורגל האנגלי/ספרדי בעיקר, מתוך חשיבה כלכלית לטווח ארוך ובתוקף כך הפכה לבלתי תחרותית והישגית.

ואם דורטמונד היא "המתחרה" העיקרית על ההגמוניה של באיירן בבונדסליגה, נשאלת השאלה איפה שאר הגדולות של גרמניה? אה כן, בליגה השניה. לתופעה הפנומנלית הזאת יש שלושה קודקודים: שאלקה, הקבוצה השלישית הכי אהודה במדינה, המבורג, אלופת אירופה לשעבר שהחזיקה בשיא של אי ירידת ליגה (עד 2018) ו-ורדר ברמן, מהמועדונים המצליחים בגרמניה מאז האייטיזס, פשוט נעלמו מהמפה. הדבר נגרם בעיקר בגלל השילוב הקלאסי של ניהול כלכלי ומקצועי לא נכון, והשלוש מנסות להתחיל מהתחלה בבונדסליגה השניה. עוד מעצמת עבר כגון שטוטגרט הספיקה לרדת ולעלות חזרה לבונדסליגה, וכעת שוב במאבקי השרדות. כך שהספינה של הליגה הראשונה עדיין מטלטלת.

לא מפתיע לגלות שלתוך הוואקום הזה עלו לתודעה או לפחות שמרו על מעמדם מועדונים שנמצאים בבעלות של חברה גדולה או איש עסקים דומיננטי בעל חזון. אם אלו לברקוזן (באייר) ו-וולפסבורג (וולקסוואגן) הוותיקות, או לייפציג (רד בול) והופנהיים (סאפ) שנמצאו בשנים האחרונות בצמרת ושיחקו בליגת האלופות. אין זה אומר שבשנים הבאות מי מביניהן תתמודד על האליפות (וכן, וולפסבורג בעונה קטסטרופלית). פרט ללייפציג מרובת המשאבים, היתר נטולות אספירציות כל כך גבוהות, אך הדבר מלמד יותר מכל על הסדר הגרמני שהשתנה בעשור האחרון.

אם מדברים על תחרותיות, צריך לשים זרקור גם על המפעלים האירופים. שם לכדורגל הגרמני לא בדיוק היתה עדנה מאז גמר האלופות בין באיירן לדורטמונד ב-2013. בשנים שלאחר מכן לא השתחלה אף קבוצה אחרת לגמר של הטורניר המשפיע והחשוב ביותר (למעט כמובן זכייה של באיירן ב-2020), ואפילו לא לגמר הליגה האירופית. נכון, פרנקפורט ולייפציג יכולות לשבור את תקופת היובש בחודש הבא, אבל ספק אם הצלחה פרטית תלמד משהו על כלל הבונדסליגה. הקבוצות הגרמניות באירופה אולי נמצאות במקום השלישי בדירוג ההישגים של אופ"א, אך זה נובע בעיקר מהניקוד השנתי הקבוע של באיירן באלופות, ורחוק מאוד מההישגים של הקבוצות הספרדית והאנגליות שהשתלטו על שני המפעלים הגדולים בעשור האחרון.

אומרים שהמאמנים הגרמנים הם המובילים בעולם: מיורגן קלופ, דרך האנזי פליק, ראלף ראנגניק וכמובן תומאס טוכל. אף אחד מהם לא נמצא היום בקבוצה גרמנית, כשהצעיר המבטיח ביותר - יוליאן נגלסמן - כמובן נתפס חזק בבאיירן מינכן. חלק מהקשיים של הגרמניות באירופה נובעים מהגישה המאוד פתוחה למשחק. הבונדסליגה תמיד נחשבה לליגה מרובת שערים, אך בארבע השנים האחרונות זה הקצין, כאשר מספר השערים נסק ליותר מ-3 שערים למשחק. עד כדי כך שהחלוצים בבונדסליגה נתפסים לעיתים בערבון מוגבל, שכן הם נהנים מליגה בה ההגנות פתוחות לרווחה וניתן לשפר את המספרים לקראת המעבר הגדול הבא. נדמה שהקבוצות הגרמניות נעדרו בשנים הללו מפרגמטיות בשיטת המשחק מול יריבות אירופאיות, בהשוואה למשל לקבוצות הספרדיות וכמובן נעדרת את הכסף הגדול שיש לקבוצות האנגליות בעלות הסגלים המורחבים.

באקלים הכלכלי של הכדורגל האירופי, יש דבר אחד שיכול להיות הבסיס לפתרון של הבעיה הגרמנית, הן בזירה המקומית והן באירופה: והוא ביטול חוק הבעלות "50+1" השנוי במחלוקת (תלוי איך מסתכלים עליו כמובן). החוק שמונע למעשה מאדם או חברה להחזיק בשליטה של רוב המניות בקבוצת כדורגל גרמנית, נולד מתוך סולידריות ותפיסות סוציאל-דמוקרטיות שטבועות בחברה הגרמנית, ועדיין יש להן תומכים רבים בעיקר בקבוצות האולטראס השונות. הרחקתם של אוליגרכים, שייחים וסתם מיליארדרים מהבונדסליגה, טומנת בחובה היגיון כמובן כלכלי בסיסי שבא למנוע מקבוצות להפוך להיות שבויות בידי אדם או חברה שירסקו אותה לחלוטין ויגרמו לפשיטת רגל בעתיד.

עם זאת, העשור האחרון יגלה שדווקא הקבוצות המסורתיות והוותיקות שצויינו לעיל הן אלה "שירדו מנכסיהן" וזקוקות למינוף כלשהו, כדי להחזיר עטרה ליושנה. כלומר, ברור ששיטת הבעלות העכשווית לא בדיוק עוזרת לקבוצות הגרמניות לנצל את הפוטנציאל שלהן, שצריך להיות מבוסס בראש ובראשונה על קהל האוהדים. בפועל מה שקורה הוא מציאות לא שווה בעליל, ממנה נהנת בעיקר קבוצה אחת, שמעקרת כל סיכוי ותקווה לתחרות מקומית ובמקביל לא מרימה את האחרות בהתמודדות עם האתגרים האנגלים והספרדים באירופה. דומה שמשהו חייב להשתנות, כדי שהליגה הגרמנית לא תמשיך להיות באיירן מינכן וכל השאר.