הוא היה אוהד שרוף של הפועל תל אביב ותמיד בלט בשמחת החיים שלו. סיפורו של דניאל פומרנץ ז"ל מפי המשפחה והחברים, שבטוחים כי תמיד יורגש ביציעים של קבוצתו האהובה
דניאל פומרנץ ז"ל עוד לא היה בן 21 כשנפל באסון הנגמ"ש בסג'עייה במבצע צוק איתן. ביום השלושה עשר למבצע והשלישי לכניסה הקרקעית, ה-20 ביולי 2014, חטיבת "גולני" עברה את הלילה הקשה ביותר שידעה מאז מלחמת לבנון השנייה, כשאיבדה 13 מלוחמיה במהלך קרבות עקובים מדם בשכונה המזרחית ברצועה. התקרית הקשה ביותר, שנצרבה עמוק בתודעת הציבור הישראלי ואף גררה אחריה ביקורות על צה"ל, ארעה זמן קצר לאחר תחילת הקרב, כשנגמ"ש מדגם M-113 נפגע מירי טילי נ"ט. כל שבעת הלוחמים שהיו בנגמ"ש נהרגו. יחד עם פומרנץ נפלו סמל ראשון אורן שמחה נח, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו, סמל שון מונדשיין, סמל מקס דונלד שטיינברג, וסמל ראשון אורון שאול, שמוגדר חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע במעמד שבוי ונעדר.
פומרנץ הוא בן הזקונים של אבי ו-ורדה, אל"מ במילואים, ששימשה כקצינת נפגעים בצה"ל 13 שנה. הוא האח הצעיר של אלעד, ליאור ונמרוד. "דניאל היה צעיר בנינו, פרא אדם, הכניס המון שמחת חיים לבית, הפכנו לבית מלא שמחה, מלא בצחוק, מלא ב'אטרפים' כי הוא היה באמת ילד מקסים", נזכרת אמו, ורדה.
יומיים לפני שנפל, ב-18 ביולי 2014, פומרנץ התקשר להוריו על מנת להודיע להם שהוא וחייליו נכנסים לעזה. אמו ורדה, המספרת שידעה שהיא תחווה שכול, הקליטה את השיחה, שהפכה לאחרונה ביניהם. פומרנץ אף השאיר מכתב אחרון לפני שיצא לקרב ובו כתב בין היתר "חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו, אני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי הכול הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות נלחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח. חשוב שתדעו את זה".
פומרנץ היה אוהד מושבע של הפועל ת"א, בעוד אחיו נמרוד הוא אוהד מכבי. "יום של דרבי זה היה יום חג", נזכר נמרוד. "ביום כזה אתה קם בבוקר ולא אומר 'בוקר טוב'. זה יום שלא מדברים. זו הייתה תקופה שבה הפועל הייתה בשיאה, וכל פעם היינו מפסידים. ואני ממש זוכר שאחרי כל דרבי הייתי חוזר הביתה ודניאל היה דואג להדביק לי שלט של התוצאה על הדלת. אני זוכר שאחרי ההפסד 4:2 בעונת 2009/10 חיכה שלט עם התוצאה על הדלת, וממש הלכנו מכות. אני מתגעגע לימים האלה".
"דניאל איתי כל הזמן", אמרה ורדה, "בדרך כלל צחוקים וקצת בלאגן והרבה שמח זה ישר מזכיר לי את דניאל, אבל האמת שהוא איתי כל הזמן. אני לא זוכרת אפילו דקה שבה דניאל לא איתי. זה הזוי שאני מוצאת את עצמי אומרת 'טוב, מה הוא היה אומר לעשות? אני כותבת לו. יש לי כעת שיטה של 'דניאל, שמע סיפור'. אני משתפת אותו ואני גם באמת מתייעצת איתו. אין רגע שאתה שוכח באמת והחוכמה היא לקום ולהמשיך ולעזור ברוח שלו ובדרך שלו באמת ולעשות טוב ורק טוב ושמח. אנחנו זוכרים אותו שמח. אנחנו לא יודעים מה היה ולא לאן זה יכול היה להגיע, מה שהוא עשה בחייו אני מצדיעה לו, שאפו, ועם זה אני חיה".
הקשר המיוחד שנשאר עם המועדון האדום, החלל הגדול שנפער בחייהם של משפחתו וחבריו והבחירה שלהם להמשיך בחיים, ולזכור אותו כפי שביקש - שמח. צפו בכתבה