הוא התחיל לשחק כדורגל במגרש ליד הבית. אחרי בית ספר הוא היה קופץ למגרש בשכונה ולא היה חוזר עד שכיבו את האורות. בהתחלה הוא שיחק כי הוא אהב את זה, אחר כך כי החברים שלו היו שם. בסוף הוא גילה שהוא טוב, ממש והכי. גם מאלה שגדולים ממנו בשנתיים-שלוש. הוא הפך להיות פופולרי בכיתה. הוא מהמקובלים עכשיו. גם הבנות התחילו להתעניין. יום אחד אבא שלו יצא מוקדם מהעבודה ולקח אותו להירשם למסגרת רצינית, קנה לו נעלי פקקים והקפיץ אותו לכל האימונים, נסע בשבתות למשחקים עם האבות האחרים.
הוא התחיל לגדול פיזית, נהיה קצת ביריון. חתימת שפם, זיפי זקן. חלק מהחברים ששיחקו איתו נשרו, אחד התחיל לגלוש, השני הקים להקה, השלישי התקלקל והלך לצופים. הוא רק נהיה מהיר יותר, הבעיטה שלו הפכה חדה יותר, הוא דחף שחקנים עם הגוף והם ניגפו. מתישהו התחיל עליו דיבור. מקבוצות אחרות, עשירות יותר, באו לראות אותו משחק. הוא קיבל זימון ראשון לנבחרת, קצת אחרי הבר מצווה. אמא שלו הכינה עוגה חגיגית והזילה דמעה.
בגיל 16 הוא הלך עם קרוב משפחה שלו, עורך דין, לחתום על חוזה ראשון. הבעלים של המועדון, בחליפה ומרצדס בחניה, חיכה במשרד. בפנים היה מזגן וזה הרגיש כמו מלון יוקרה. הוא אמנם גדל במקום טוב ולא היה חסר לו כלום, אבל לקבל כסף זה תמיד כיף. בטח כשהוא רצה לרדת בקיץ עם חברים לאילת. הוא טס לחו"ל עם נבחרת הנוער, כתבו עליו במקומון. כתבה שעדיין תלויה בחדר שבו גדל. הוא אמנם ראה פחות ופחות את החבר'ה ובימי שישי היה הולך לישון מוקדם, אבל כל שער שכבש השכיח ממנו את החוויות שהפסיד.
הוא רק רצה לשחק כדורגל (Getty)
הוא עלה לבוגרים, אמרו לו שבונים עליו. למרות המעמד והפרצופים החדשים, הוא לא התרגש. הוא המשיך לשחק כמו שהוא שיחק תמיד. כבש, בישל, הצטיין. באמצע העונה היה כבר ברור שהוא לא ימשיך במועדון שבו שיחק כל החיים. היו דיבורים על אירופה. אבל הוא והסוכן שלו העדיפו להישאר עוד קצת בארץ.
שתי קבוצות גדולות רצו אותו, שלחו נציגים, הבטיחו הבטחות. בסוף הוא בחר בזאת שהייתה קרובה יותר לבית של ההורים. פתאום נכנסו גם דברים נוספים. תקשורת, ראיונות, קעקועים, כל משחק הוא חיים ומוות, ווליום בלתי נתפס, בלתי נסבל. רחוק מאוד מהמגרש ליד הבית. אבל עדיין כדורגל.
וגם זה השתנה. כל פעם שהוא התקרב לקהל של היריבה, זאת שהוא כמעט חתם אצלה, הוא חטף מבול של קללות. איחולי מוות. ואלה לא כוונו רק אליו. למשפחה שלו, אמא שלו ואחותו, הילדים שעדיין לא נולדו לו. כל חילוף לווה במטר קללות ויריקות. כשהוא ניגש להרים קרן זרקו עליו מצתים, כוסות שתייה וממיטב פירות העונה. הוא לא ידע שאנשים שמעולם לא דיברו איתו יכולים לשנוא אותו כל כך.
עד מתי? יואב זיו עונה לאוהדים
הוא לא הבין איפה ההתאחדות. למה לא שמים רשתות, למה לא מרחיקים את הקהל מהספסלים. בעיקר הוא לא הבין את אלו שגזרו גזירה שונה בינו לבין אלה שקיללו אותו ועל הדרך לימדו סנגוריה על המתפרעים. אלה שאמרו "כן, קללות זה גועל נפש, אבל אתה מקצוען, מה שלך אסור, להם מותר". הוא אמנם מקצוען, אבל כך גם אלה שקיללו אותו. הוא מתפרנס מכדורגל, והם עורכי דין, נהגי אוטובוס, פקחים או אנשי עסקים.
הוא לא הבין למה העובדה שיש לו כישרון בכדורגל, אמורה לתת לאחרים את הזכות למרר לו את החיים, ולו אסור לצייץ. ממתי זכויות מחולקות ככה, לפי משלח יד, או בכפוף להיעדר כישרון בתחום מסוים. הוא שאל את עצמו אם יש עוד מקצוע כזה, שבו מקללים אותך בלי הפסקה ואתה צריך לסתום את הפה. הוא לא הבין למה אנשים חושבים שלו אין הזכות להיעלב, לכעוס, להתעצבן. למה אין לו את הזכות להיות בן אדם.