הוא נחשב לאחת ההבטחות המפוספסות בהיסטוריה. מי שגדל עם ערימות של ציפיות, הסתיים עם אכזבה גדולה. אלשנדרה פאטו, שבגילאים הצעירים נחשב לכוכב הגדול הבא, משחק היום באורלנדו סיטי מה-MLS, רחוק ממה שמישהו חשב שיממש. ולפני פתיחתה של עוד עונה בארצות הברית, הוא התפנה לספר את הסיפור שלו - מה השתבש? ובטור מיוחד שהוא כתב ל"Players Tribune", הוא חשף את הסיפור המלא - והכואב - מאחורי הקריירה שלו.
"עזבתי את הבית מוקדם מדי. מוקדם יותר מדי. כשאתה בן 11, אתה עוד לא מוכן לעולם. אתה יוצא ורודף אחרי החלום, אבל אתה לבד, וקל מדי ללכת לאיבוד בדרך. ניצחנו בגביע העולם לקבוצות וזה היה סיפור גדול בברזיל. שבע שנים קודם לא שיחקתי פעם אחת בקבוצה של 11. עכשיו אני אלוף עולם. יכולתי ללכת לכל קבוצה - ברצלונה, אייאקס, ריאל מדריד. למה מילאן? ניסיתם פעם לשחק בקבוצה ההיא בפלייסטיישן? קאקה, סידורף, מאלדיני, נסטה, גאטוסו, שבצ'נקו... היא היתה הקבוצה הכי טובה שאפשר לחשוב עליה. חשבתי רק מתי הטיסה הבאה?"
"הציפיות היו גדולות - כבר אמרו שאני אהיה הטוב בעולם, שאני אזכה בכדור הזהב. אהבתי את תשומת הלב, רציתי שידברו עליי. אבל חלמתי יותר מדי. למרות שעבדתי קשה מאוד, הדמיון לקח אותי למקומות אחרים - דמיינתי שאני מחזיק את כדור הזהב. קשה מאוד שזה לא ישפיע עליך. חייתי בהווה, אבל הראש שלי היה תקוע בעתיד".
"מ-2010 התחלתי להיפצע כל הזמן, איבדתי אמון בגוף שלי. פחדתי ממה שאנשים יגידו עליי, הלכתי לאימונים וחשבתי: אסור לי להיפצע. אם נפגעתי, לא סיפרתי לאף אחד. היו מקרים שסובבתי קרסול והמשכתי לשחק. הוא היה מנופח כמו כדור, אבל לא רציתי לאכזב את הקבוצה. רציתי לרצות את כולם. הרגשתי לבד. באינטרנסיונל, כל הזמן הגנו עליי. כולם עשו הכל בשבילי. לא ידעתי איך לטפל בפציעות או כושר גופני או דיאטה - כי לא הייתי צריך. כל מה שהייתי צריך לעשות זה רק לשחק. אז כשהתמודדתי במילאן, לא ידעתי מה לעשות".
"איבדתי אמון בגוף שלי" (getty)
"היום לכל שחקן יש קבוצה של אנשים סביבו. אז? זה היה קיים רק אצל רונאלדו. לא היו לי קרובי משפחה לידי. המשפחה שלי היתה עדיין בברזיל. היה לו סוכן, אבל הוא לא דאג להכל כמו שסוכנים היום דואגים. למילאן היו רופאים וצוות, אבל הם היו צריכים לעקוב אחרי 25 או 30 שחקנים. הם לא היו יכולים להיות איתי כל הזמן. לא ידעתי איך התעשייה עובדת. לא היה לי איש יחסי ציבור כדי להלחם בשקרים שסיפרו עליי בתקשורת. לא הבנתי את המשמעות של לבנות מערכות יחסים. חשבתי שרק התוצאות על המגרש משנות. וזה לא נכון".
"נסעתי סביב העולם, וקיוויתי לנסות ולחזור לשחק. בכיתי ובכיתי. פחדתי שלעולם לא אשחק כדורגל שוב. וזו הסיבה שחזרתי לקורינתיאנס. הגעתי כסלבריטי, וכשאתה מרוויח הרבה כסף בברזיל, האוהדים דורשים ממך המון. כשהחמצתי פנדל בגביע, שמו עליי את כל האשמה. זה היה פנדל גרוע מאוד, אבל זה לא נכון שהרביצו לי. האוהדים, לעומת זאת, רצו להרוג אותי. הלכתי בסאו פאולו עם מאבטחים. אוהדים פרצו אליי הביתה עם סכינים ואלות בייסבול. זה היה מפחיד".
"כשצ'לסי פנו אליי, עדיין חלמתי על לשחק באירופה. אבל גם שם, עוד לא הבנתי. חשבתי שצ'לסי תשאיל אותי לחצי שנה ואז אחתום לשלוש שנים. לא הבנתי שהם יוכלו להגיד 'לא' אחרי ההשאלה. אם הייתי יודע, הייתי הולך למקום אחר. התאמנתי טוב, והמאמן נתן לי לשחק רק פעמיים. לא הבנתי למה. גם בוויאריאל זה לא עבד. אבל כשעברתי לסין, היתה לי התגלות. נפרדתי מחברה שלי, ונסעתי לגור שם עם חבר - כי רציתי להתרכז בעצמי, אבל אף פעם לא הסתכלתי על עצמי. לא שאלתי: האם זה נכון?"
"לא הבנתי שהם יכולים לסרב אחרי ההשאלה" (getty)
"ומאז, התרכזתי בבריאות הנפשית שלי. הלכתי לפסיכולוג, למדתי איך למצוא את הכיף בעבודה קשה. הבנתי שכדורגל היא העבודה שלי - כששיחקתי במילאן, הייתי שם שנה שלמה בלי לדעת איטלקית. כשעברתי לסין, למדתי סינית ואת התרבות והאוכל מיד. הילד התבגר. שיחקתי מצוין, אבל הבנתי שיש יותר מאשר רק כדורגל".
"והחיים השתנו. כשחזרתי לברזיל, דיברתי עם חברה ישנה שלי, רבקה, ושאלתי אותה אם היא רוצה שניפגש. נפגשנו ורציתי אותה. בפעם השנייה היא אמרה לי - אנחנו הולכים לכנסייה. ובתנ"ך מצאתי את כל התשובות שחיפשתי. ביום ההוא, חיי השתנו לעד".
"האם הקריירה יכולה היתה להיות אחרת? ברור. אבל קל יותר לחשוב מה הייתי יכול לעשות. כשאתה שם, אתה לא רואה את כל התמונה. אז אני לא מתחרט. אני מסתכל עלה הצד החיובי. אולי לא הפכתי לשחקן הטוב בעולם, אבל יש לי מערכת יחסים עם המשפחה שלי. אני שלם עם עצמי. יש לי אישה אני אוהב. מבחינתי, זכיתי בהמון 'כדורי זהב'. אם החיים הם משחק, ניצחתי".