מס ערך מוסף: האם גולדן סטייט פוגעת בתחרותיות ב-NBA?

חמישה שחקנים שמרוויחים העונה יחד 144,546,360 דולר, לבושים בשחור וצהוב, עלו על הפרקט לכדור הפתיחה במשחק 3 של סדרת הגמר. נכון שזו ה-NBA ושחקנים מרוויחים הרבה כסף, אבל יש קבוצות שמשלמות ויש קבוצות שמשלמות יותר, ויש קבוצה אחת שמשלמת הרבה הרבה הרבה יותר: גולדן סטייט ווריירס.

מצד אחד, מה 'כפת לנו. בעלי הווריירס ג'ו לייקוב ופיטר גובר רוצים להוציא העונה 346 מיליון דולר (זו לא טעות כתיב) רק על שכר שחקנים, כולל המס הכרוך בכך? שיוציאו. לא כסף שלנו. מצד שני, אנחנו לא אלה שצריכים לבנות קבוצות שיתמודדו מולן על אליפות. "בהנהלות של מועדונים אחרים כבר מקטרים על היתרון התחרותי שיש לגולדן סטייט ביכולת לבזבז כסף", סיפר זאק לואו, פרשן ESPN, בימים האחרונים. יתרון תחרותי? זה כבר לא נשמע טוב בליגה שהתקינה מנגנונים שנועדו, לפחות על הנייר, ליצור שדה משחק שוויוני.

בעונה שעברה, הגיעה פניקס סאנס לגמר למרות שהחזיקה בתקציב ה-21 בגובהו בליגה. העונה היא נמוגה לה בחצי הגמר האזורי, ולגמרים האזוריים עלו ארבעה בעלי קבוצות חזקים - גובר ולייקוב, מיקי אריסון במיאמי, מארק קיובן בדאלאס, וויק גרוסבק בבוסטון - שמוכנים להכניס את היד לכיס כדי שתצא ממנו אליפות. אז איך בליגה שמקדשת שוויון, עם תקרת שכר, מצליחה קבוצה אחת לשלם מס של 170 מיליון דולר? תביאו מחשבונים, דף ועט, ולא פחות חשוב, תוציאו את החותלות מהבוידעם - אנחנו חוזרים אחורה לשנות ה-80. ואגב, אנחנו הולכים "להאשים" אגדת סלטיקס בכל המצב הזה.

מבסוטים עד התקרה
"ההסכם הזה מהווה ציון דרך בספורט המקצועני", הכריז קומישנר ה-NBA לארי אובראיין. בעלי 23 הקבוצות התכנסו במלון וולדורף אסטוריה והצביעו כמעט פה אחד - היחיד שהתנגד היה סם שולמן, בעלי סיאטל סופרסוניקס - בעד הסכם העבודה הקולקטיבי (CBA) הראשון בתולדות הליגה, והראשון בספורט המקצועני שקבע מנגנון בו הכנסות הליגה מתחלקות באופן מוסדר ומפוקח בין בעלי הקבוצות לבין השחקנים. כל הצדדים היו מרוצים: בעלי הקבוצות "קיבלו הגנה מפני המשכורות הנוסקות לשמיים", והשחקנים היו מרוצים מכך שלא ייווצר מצב בו פילדלפיה "מתפרעת" עם 5 מיליון דולר שכר קבוצתי, ואינדיאנה משלמת רק 1.1 מיליון לכל שחקניה.

ההסכם הזה, שנחתם ב-1983 כשאת צוות המו"מ של ה-NBA מול השחקנים הוביל בחור בשם דייויד סטרן, כלל לראשונה תקרת שכר, שנקבעה אז על 3.6 מיליון דולר לקבוצה (התקרה לעונה הנוכחית - 112.4 מיליון, ותקרת מס המותרות - 136.6). אגב, זו לא היתה הפעם הראשונה שבה היתה לליגה תקרת שכר, אבל הניסיון הקודם בשנות ה-40 התפרק מהר מאוד. המטרה כעת היתה ליצור שדה משחק שבו לכל קבוצה יש הזדמנות להתמודד על שחקנים חופשיים אטרקטיביים, אם רק תתנהל בתבונה מבחינה כלכלית.

במקביל, נקבעו מספר מנגנונים שגם יאפשרו לקבוצות להשאיר את השחקנים הטובים שלהן ברשותן, כך שלא יהפכו לחופשיים, ויתגמלו את מי שהצליחו לייצר כוכבים תוצרת בית. אחד השחקנים הללו היה בחור צעיר ומוכשר עם אליפות NBA ברזומה בשם לארי בירד, שעמד לסיים את חוזה הרוקי שלו. בהסכם העבודה, נקרא על שמו סעיף שמאפשר לקבוצה לחרוג מתקרת השכר כדי להשאיר בשורותיה כוכב מקומי. בוסטון, כבר אז עם סגל עמוס בכוכבים ושמות גדולים, הרוויחה עוד שתי אליפויות בסיעתא ד-Bird Rights.
 
בהנחה שאתם לא גרים במאדים, כנראה שמתם לב שגולדן סטייט גידלה את הכוכבים שלה בעצמה. סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין נבחרו כולם בדראפט בתוך 3 שנים והתפתחו לאחת השושלות הגדולות בתולדות הכדורסל, כשהווריירס מתגמלים אותם בחוזים גבוהים ומנפנפים בעיניים מצועפות לתקרת השכר בדרכם למעלה. מצד שני, הם לא השלישייה הגדולה היחידה בליגה, כך שגם זה עדיין לא מסביר את 170 מיליון הדולר שהווריירס משלמים העונה כקנס. מה כן? גם כאן מדובר על הסכם, אבל אחד קצת אחר.

לואל אסף את הצ'ק האחרון!
בכל הצרות שעברו על הלייקרס בעונה האחרונה, לפחות כאב ראש אחד ירד מתקרת השכר שלהם: הם סוף סוף סיימו לשלם את שכרו של לואל דנג. הפורוורד הסודני המוכשר היה השחקן בעל השכר השישי בגובהו בקבוצת הכוכבים הכושלת של אל.איי, למרות שהוא פרש מכדורסל באוקטובר 2019. הסיבה היתה חוזה מופרך של 72 מיליון דולר ל-4 עונות שנחתם בקיץ 2016, ושנפרס לתשלומים בסופו של דבר כדי להקל על תקרת השכר.

דנג הוא לא היה היחיד שקיבל חוזה הזוי באותו קיץ: טימופיי מוזגוב, צ'נדלר פרסונס, מירזה טלטוביץ' ואל ג'פרסון זכו לחוזים של 8 ספרות בעונה, פשוט כי לקבוצות היה כסף לבזבז. החוזה החדש בין ה-NBA לזכייניות הטלוויזיה הביא לקפיצה פסיכית של 33%, או 24 מיליון דולר, בתקרת השכר, והשחקנים עטו על הערימה ולא הסכימו לעלייה הדרגתית. אז חלק מהקבוצות שפספסו את הכוכבים הגדולים השליכו את ערימות הדולרים שהתפנו על שחקנים בינוניים, והווריירס נתנו חוזה של 54.5 מיליון דולר לשנתיים לשחקן פחות בינוני - קווין דוראנט. הם יכלו לעשות זאת, אגב, גם מכיוון שסטף קרי היה אז על חוזה די מגוחך - 44 מיליון דולר ל-4 עונות - שניתן לו כשעוד לא היה ברור אם הקרסוליים השבריריים שלו יאפשרו לו אי פעם למצות את הפוטנציאל.

אחרי שתי אליפויות, דוראנט נשאר גם לעונת 2018/19 ובסופה, עם אכילס קרוע, החליט לעזוב ולהקים סופר-טים משלו עם קיירי אירווינג בברוקלין. הוא היה יכול ללכת כשחקן חופשי, אבל לבוב מאיירס, המנג'ר של הווריירס, היה רעיון איך בכל זאת אפשר להוציא משהו גם מהסיטואציה המבאסת. מכיוון שדוראנט היה וורייר במשך 3 עונות, הקבוצה ניצלה את האפשרות להחתים אותו, רגע לפני העזיבה, על חוזה חדש. הם מצאו בברוקלין פרטנר בדמותו של דיאנג'לו ראסל, שהבין שעם הגעת קיירי הוא מאבד את מעמדו כגארד הבכיר ברוטציה של הנטס. באורח נדיר בוצע מהלך משולב של "החתם והעבר" בתוך 4 שעות, והווריירס קיבלו תמורת דוראנט גארד שיוכל לסייע לסטף בנטל ההתקפי בזמן שקליי מחלים מהרצועה הקרועה שלו.

עד מהרה, עם זאת, התברר ששניהם לא מצליחים לשחק טוב יחד. סטף שבר את היד, ובתום חצי שנה במפרץ, ראסל וחוזהו הגדול הועברו למינסוטה תמורת אנדרו וויגינס וחוזהו הגדול (פלוס בחירת דראפט שהפכה לג'ונתן קומינגה). כלומר, הווריירס נשארו עם 4 חוזים גבוהים כל התקופה הזו, ורק השם שחתום על החוזה הרביעי, לצד סטף, קליי ודריימונד - התחלף. הכל במסגרת החוקים וניצול ההזדמנויות.

למקסם את המינימום
עדיין, תשאלו, איך הליגה לא מענישה על זה? אז היא כן. בכמה דרכים. קודם כל יש את "מס המותרות" עצמו - קנס שהקבוצות החורגות משלמות לליגה, ומתחלק בין כל הקבוצות שמתנהגות יפה ואינן חוצות את תקרת מס המותרות (אגב, עובדה משעשעת: המס קיים משנת 2002, הווריירס לא שילמו אותו עד 2015/16). בנוסף, ככל שהחריגה גבוהה יותר, העונש כבד יותר. עד כמה כבד? כשאתה חורג מתקרת מס המותרות ב-20 מיליון דולר, אז כל דולר שאתה משלם לשחקן שלך עולה לך בקנס של 4.75 דולר, כך שאם הווריירס היו מעניקים לקלי אוברה ג'וניור בתחילת העונה חוזה של 15 מיליון דולר, הוא היה עולה להם בפועל 85 מיליון בעונה אחת. אז הווריירס ויתרו על התענוג הזה, ועדיין משלמים העונה קנס עצום. 22 קבוצות בליגה מקבלות רק מבעלי גולדן סטייט צ'ק של כ-8 מיליון דולר!

בנוסף, חלות הגבלות על החתמת שחקנים חופשיים. כל מיני "חריגות" שמאפשרות לקבוצות לתת חוזים ארוכי טווח לשחקנים, אינן זמינות עבור "עברייניות מס" כמו גולדן סטייט. המשמעות היא שהדבר היחיד שהם יכולים להחתים מסביב לכוכבים ולחוזים הקיימים, אלה רוקיז ושחקנים על שכר מינימום. אז כרגע יש לווריירס 4 חוזים גבוהים, קוון לוני אחד, שנמצא על חוזהו השני בקבוצה (ומסיים אותו בקיץ), 4 שחקנים על חוזי רוקי (ווייזמן שאפילו לא משחק העונה, קומינגה ומוזס מודי, וג'ורדן פול), וכל היתר על חוזי מינימום.

כן, קראתם נכון - אוטו פורטר ונמניה בייליצה, גארי פייטון ג'וניור ואנדרה איגודאלה, כולם יושבים על השכר המינימלי עבור שחקנים עם הוותק שלהם. האם זה הוגן והגיוני ששחקן כמו פורטר, שהרוויח 106 מיליון דולר ב-4 שנותיו הקודמות, ישחק העונה עבור פחות מ-2.4 מיליון? אם השחקן רוצה להיות חלק מקבוצה מנצחת, והקבוצה מוכנה לתת צ'אנס לשחקן שכבר הוגדר כבאסט ואוברייטד - בסוף זה עניין של ביקוש והיצע. גם הלייקרס והנטס, עוד שתי קבוצות שנמצאות עמוק במס (ברוקלין שילמה העונה קנס של 98 מיליון דולר, רק כדי לעוף בסוויפ בסיבוב הראשון), היו יכולות להציע לפורטר את אותו חוזה, אבל בשביל זה לווריירס יש תרבות ארגונית וכוכבים חסרי אגו. ואז הלייקרס והנטס נאלצות להסתפק בשחקנים נטולי ברכיים, ו/או כאלה שעבורם גיל הוא לא רק מספר.

לא תשלם? תשלם על זה
אז האם לווריירס באמת יש יתרון תחרותי? לא בטוח. נכון, הם משלמים הרבה יותר מכל קבוצה אחרת, אבל כל קבוצה אחרת שתגדל בערוגה את הכוכבים שלה מרגע הדראפט ותצמח איתם, תגיע בסופו של דבר לדילמה: לשלם לכוכבים - או לאבד אותם. פעם ההחלטה היתה תלויה בעיקר בגודל השוק בו הקבוצה משחקת, אבל עכשיו, כשהליגה הפכה למכרה זהב וגם הקבוצות הפחות אטרקטיביות נרכשות על ידי מיליארדרים צעירים יותר, גם קבוצות משווקים קטנים כבר פחות מפחדות לבזבז.

בדנבר, למשל, הודיע הבעלים ג'וש קרונקי לאחרונה שהקבוצה תיכנס עמוק למס המותרות מכיוון שזו תקופה של "אליפות או כלום". מינסוטה, שלקחה לנאגטס את המנג'ר עם חוזה של 40 מיליון דולר ל-5 עונות פלוס מניות, עוברת לידיים של מארק לורי, לשעבר מנכ"ל וולמארט, ואלכס רודריגז. פיל נייט, הבוס של נייקי, הציע לקנות את פורטלנד. האלופה אשתקד מילווקי סיימה את 2021/22 ללא תואר, אבל עם חשבון של 59 מיליון דולר קנס, וטורונטו חגגה את אליפות 2019 כשהיא מחלקת לליגה 25 מיליון ירקרקים. וממפיס? להם יש את רוברט פרה, הבעלים השלישי העשיר ביותר ב-NBA, כך שכנראה המס לא יפריע לשמור על השלד. קודם ג'קסון ג'וניור הוחתם על חוזה ארוך טווח וכך גם דילון ברוקס, בקיץ הקרוב יגיע גם תור מוראנט. פרה פרה.

מצד שני, פניקס של רוברט סארבר הקמצן סירבה לתת חוזה מקסימום לדיאנדרה אייטון, איבדה אותו בשלב מאוחר של העונה בחדר ההלבשה ועלולה לאבד אותו בכלל בקיץ הקרוב; אוקלהומה סיטי סירבה ב-2012 להיכנס עמוק למס כדי להשאיר את ג'יימס הארדן לאחר ההעפלה ההיסטורית לגמר, וכבר לא חזרה למעמד הזה. קליי בנט החסכן, בעלי הקבוצה שהיתה פעם של סם שולמן, סירב לשלם - ושילם מקצועית.

אז היריבות יכולות להתמרמר ולקטר כמה שהן רוצות; היכולת להיכנס אל מס המותרות, גם אם לא לבנות שם פארק שעשועים, קיימת גם אצלן, ולפעמים זו הדרך היחידה להבטיח לעצמך לפחות סיכוי טוב לאליפות. היכולת לטפח כוכבים, ולבנות תרבות ארגונית שמוצאת את החיזוקים הנכונים, מאמינה בהם גם כשאחרים לא ונותנת להם יכולת להשפיע - את זה, כבר קשה יותר לקנות. והווריירס? כרגע יש להם צרה גדולה יותר - קבוצה אחרת שגידלה כוכבים בערוגה, ואמנם נמצאת כרגע מתחת לתקרת המס - אבל כן צפויה לשלם מס מותרות בעונה הבאה. מה שכן, אם הסלטיקס ימשיכו במגמה של לא להפסיד בשני משחקים רצופים עד סוף הפלייאוף הזה - גם עבורם הקנס הזה יכאב פחות.