בחיים, לא תמיד מקבלים מה שרוצים. אפילו לא את מה שצריכים, גם אם ממש מנסים. בוודאי שלא בכדורגל. אדן הזאר, למשל, היה במשך שנים רבות מהכדורגלנים הטובים ביותר בנמצא. הוא הוביל לא-אחת קבוצה לאליפות בליגה המאתגרת ביותר שיש לכדורגל להציע. חלומו היה לשחק בריאל-מדריד כמו גיבור ילדותו זינאדין זידאן. ריאל מדריד, כמו ריאל מדריד, רצתה להביאו כחלק משאיפותיה התמידיות להנחתת השחקנים הטובים ביותר. אלא שלעיתים, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
לפני שנתיים זה קרה. ריאל בחרה להביאו ככוכב הגדול שיכנס לנעליו של כריסטיאנו רונאלדו – במהלך שתאם לתדמיתה, אך לא למעשיה ב-5 השנים האחרונות. המועדון שרגיל להיות הנוצץ ביותר בחר שלא להביא שמות נוצצים במשך זמן רב. רכישת הזאר הייתה היוצאת מן הכלל, והבלגי הצטרף לקבוצה שבעה שמשוועת לשערים.
צופי הפריימירליג בעשור האחרון יכולים לתאר את הזאר בדרכים שונות ומגוונות. פנומן, יצרן מצבים מדהים, מכדרר בלתי ניתן לעצירה. אך לא מדובר בסקורר מחונן, זהו לא תפקידו המרכזי ולא לשם כך מביאים שחקן שכזה. זהו לא ייעודו המרכזי. שיא שעריו בפריימירליג עומד על 16, לצורך העניין. שחקנים רבים, מהקישור ומההתקפה, כבשו כמות שערים שווה או גדולה יותר בתקופת הזמן הזו – ביניהם יאיא טורה (20), דלה עלי (18), צ'רלי אוסטין (18), ג'ושוע קינג (16), אודין איגאלו (16) ומיודענו איגביני יעקובו (17).
לבאלנקוס, עבור הג'וב הזה, היה את כרים בנזמה בלבד. אומנם קשה להמעיט בתפוקתו של הצרפתי, אך הוא בלבד אינו מספיק. המדרידיסטאס, שהתרגלו ששעריהם עשויים להגיע מכל כיוון, איבדו שניים מיצרני השערים הבולטים שלהם – ומועדונם לא השכיל למלא את החסר. וכך נוצר מצב שהקבוצה חסרה את הגרוש ללירה. חזקה ומנוסה, אך בהחלט לא חדה.
המספרים מראים כי הזאר עודנו שחקן יצירתי - מדובר במכדרר המצטיין בקבוצה, מלבד סרחיו אריבאס (2.88 כדרורים מוצלחים למשחק בעונה החולפת). כזה שאינו נותן מנוח להגנות. ולראייה - אף שחקן לא נגע יותר ממנו בכדור בשליש האחרון של המגרש (36.6 פעמים במשחק). מלבד איסקו, לא היה שחקן שקידם את קבוצתו לכיוון הרחבה יותר ממנו (10 פעמים למשחק). וכשבעט לשער, לא היה בלאנקו אחד שבעט יותר מדויק ממנו, מלבד בנזמה (0.85 בעיטות למסגרת בממוצע למשחק). אך לידו, לא היו מספיק כאלו שידעו לנצל זאת. הוא לוהק לתפקיד הלא נכון, בזמן הלא נכון.
אלא שהסיבות לכישלון המפואר אינן טמונות רק בקבוצתו. כאחד שנרכש במעל למאה מיליון יורו, ציפו ממנו לסחוב את הקבוצה על כתפיו, לסחוף מנהיגותית את חבריו על המגרש ומחוצה לו. מיותר לציין כי השנתיים בחולצה הלבנה לא נראו כך.
הוא נראה כאחד שלא רוצה מספיק, לא מתאמץ מספיק ולא שומר על תזונה ראויה. לא לחינם רבים קשרו את חוסר יכולתו לשמור על כושר משחק לעודף משקלו, ותמונתו מצחקק עם חבריו לשעבר מצ'לסי לאחר שזו הדיחה את קבוצתו הנוכחית מליגת-האלופות היוותה הקש ששבר את גב הגמל עבור האוהדים הלבנים. נכון, השנתיים האחרונות התאפיינו בחוסר מזל משווע ואת פציעותיו הרבות קשה לנכס להתנהגות כזו או אחרת. כשמבלים יותר זמן על מיטת הטיפלים מאשר על הדשא (נעדר סה"כ מ-59 משחקים, 360 ימים ללא כדורגל) קשה לבוא לידי ביטוי לאורך זמן.
ובכל זאת מנייתו בשוק צנחה במהירות, ולטורניר היורו הקרוב הוא מגיע במצב בעייתי. אף-אחד לא היה מופתע אילו מאמן נבחרת בלגיה, רוברטו מרטינס, היה מנפה מהסגל את מי שנחשב עד לא ממזמן לגדול השחקנים בדור השחקנים הטוב ביותר שהיה לבלגיה אי-פעם. הרי במוקדמות הטורניר היא הסתדרה היטב בלעדיו – 100 אחוזי הצלחה, הכובשת המצטיינת (40 שערים) ובמקביל – זו שספגה הכי מעט (3).
על פי משחקיה האחרונים היא אינה עתידה לשחק עם שחקני כנף כמוהו בהרכבה, ובעמדת הקשר ההתקפי במרכז אמור לשחק, כשיחזור מפציעה, מי שתפס את מקומו ככוכב הבלגי הגדול ביותר - קווין דה בריינה. תנאי הפתיחה אינם לטובתו, ומספר שחקני ההתקפה שעשויים להחליפו גדול (דריס מרטנס, יאניק קראסקו וז'רמי דוקו הם רק חלק מהשמות). הוא אפילו אינו השחקן הבכיר של הנבחרת במשפחתו שלו – כשאחיו, תורגן הזאר, החל לתפוס מקום של קבע בהרכב.
אולם יש שחקנים שעליהם לא מוותרים, ומרטינס מבין זאת. בסגל ישנם שחקנים רבים כמו הזאר שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלהם להביא תואר למדינתם. מיאן ורטונגן ועד טובי אלדרווירלד, מטיבו קורטואה עד תומא מונייר, מאקסל ויטסל עד דה בריינה, מרומלו לוקאקו עד מרטנס. אלו רגעי השיא בהם שחקנים גדולים כמו הזאר מתעלים מעל הקשיים וחורטים באותיות גדולות אף יותר את מקומם בהיסטוריה.
כשיעלה על המגרש, צפויים לשחק לצידו לוקאקו ו/או מרטנס, שאמורים להיות אמונים על מלאכת הבקעת השערים, ודה בריינה ידע להציבו במצבים קורצים, בהם יוכל לדלג מעל שחקני היריבה כפי שהוא יודע היטב בדרך אל השער. בהבדל לסיטואציה בה היה בשנתיים האחרונות, ישחקו מסביבו מספיק שחקנים ישירים שמשחקים לעומק. מה שהנבחרת תצטרך בהתקפה הוא דווקא היצירתיות. וכשאומרים יצירתיות, אומרים אדן הזאר. לא יצפו ממנו להיות משהו שהוא לא – כמו שציפו ממנו במדריד. הוא יצטרך פשוט להיות הוא, ותו לא.
כשירותו עודנה מוטלת בספק, אך בהנחה סבירה כי בלגיה תתקדם הלאה לשלבי ההכרעה של הטורניר, הזאר אמור להיות משותף, בהרכב או מהספסל, וזהו בדיוק זמנו לככב. להוכיח לעולם, למדינתו ובעיקר לעצמו, כי הוא עדיין כאן, והוא כאן כדי להישאר. הדרך אל התואר לא תהיה פשוטה, בוודאי כשנבחרות כמו צרפת, אנגליה, גרמניה ופורטוגל מסתמנות כפוטנציאל לזכייה לא פחות מבלגיה. אבל אם היא תקבל את אדן הזאר ההוא, של פעם – שום דבר לא יצליח לעצור אותה בדרך לפסגת אירופה.