(בווידאו: תכנית ימי היורו, פרק 16. לקראת הקרב בין איטליה לספרד)
רק לפני שלוש שנים וחצי, נבחרת איטליה נגעה בתחתית; לראשונה מאז 1958 הסקוואדרה אזורה לא הצליחה להעפיל למונדיאל לאחר שהפסידה בפלייאוף העלייה לשבדיה. עם אפס יצירתיות, אפס שערי זכות על גבי שני משחקים ושחקנים שלא מיצו רבע מהפוטנציאל, הפיטורים של ג'אן פיירו ונטורה היו ההחלטה הכי קלה שהתקבלה במשרדי ההתאחדות מאז ומעולם. חצי שנה לאחר מכן, רוברטו מנצ'יני מונה למאמן האזורי, והיתר היסטוריה.
"בלוטי ואימובילה היו בחצי המגרש שלהם במשך כל המשחק", אמר הבלם האגדי אלסנדרו קוסטקורטה שנשכר על מנת למצוא את האיש הנכון שיעמוד על הקווים. אמרתי לרוברטו 'אני רוצה קבוצה שתתקוף את היריבה בחצי המגרש שלה'. מנצ'יני ענה: "הגעת לאדם הנכון". חלוץ העבר שהוביל את סמפדוריה ולאציו לאליפויות כשחקן, עשה זאת גם עבור אינטר ומנצ'סטר סיטי כמנג'ר אבל מניותיו ירדו לאחר מכן כשנדד לאמן את גלאטסראיי וזניט סנט פטרסבורג - הנבחרת הייתה זקוקה למנצ'יני בדיוק כפי שמנצ'יני היה זקוק לנבחרת.
לא אחת ספג המאמן ביקורות על סגנונו ההגנתי ונחשב לדמות פחות סבירה שתוביל את המהפכה שהמדינה דרשה אחרי הפיאסקו מול שבדיה, אך מנצ'יני הוכיח מדוע היה האיש הנכון במקום הנכון ושינה גישה, ואת הנבחרת מקצה לקצה. הוא זנח את שיטת שלושת הבלמים של ונטורה ועבר ל-4-3-3 התקפי, אבל כזה שלא מתבטא רק בשערים - אלא בעיקר בסגנון. משחק שבנוי על לחץ גבוה ו-"חונק" את היריבה, והחזקת כדור אבסולוטית קיבל את הכינוי "טיקי איטליה", וללא כוכב בסדר גודל עולמי, הקבוצתיות והאחווה בנבחרת של מנצ'יני עולה על כל חיסרון כזה או אחר בסגל. מרקו וראטי, ז'ורז'יניו ולורנצו אינסינייה, ששיחקו גם בתקופתו של ונטורה אך לא הצליחו להביא את היכולות לידי ביטוי, הפכו לשחקני המפתח אבל לא לכאלה שהנבחרת לא יכולה להסתדר בלעדיהם.
בנוסף לכך, ישנו שילוב יוצא דופן בין צעירים לוותיקים (שעבורם אולי מדובר בהזדמנות האחרונה לזכות בתואר עם הנבחרת) שיוצר סגל שלם ללא אגו עם מטרה אחת - ניצחון. בכל מקום ובכל מגרש, תוך כדי יכולת התקפית והגנת ברזל, אבל בשום פנים ואופן לא בונקר. ולכל אחד יש מחליף ראוי, ולדוגמה מנואל לוקאטלי שנכנס לנעליו של וראטי בשני משחקי הפתיחה. אפילו מתאו פסינה שכלל לא היה אמור להיות מוזמן ליורו, סיפק שני שערים ותרם רבות לעלייה לרבע הגמר. בזמן כהונתו, מנצ'יני זימן לא פחות מ-77 שחקנים לסגל האיטלקי וערך סוג של אודישנים לקראת רגע האמת. "קשה לבחור שחקן מוביל בנבחרת. זו קבוצת שחקנים מאוחדת מאוד שמשגשגת עם סגנון הכדורגל הזה", התייחס פרנקו בארזי האגדי לאסופת השחקנים בכחול.
איטליה אמנם זנחה את ה-"קטאנצ'ו" שהיה מזוהה עמה בעבר, אבל זה לא אומר שהיא שכחה איך לעשות הגנה; היא פשוט עושה זאת בדרך שונה לחלוטין, עם לחץ גבוה ואינטנסיביות עצומה. הסקוואדרה אזורה שברה את השיא לאי ספיגת שער של דינו זוף והעמידה אותו על 1,168 דקות. "המאמן תמיד אומר לי ללחוץ קדימה, אבל לפעמים אני מבקש מעט מנוחה. זה מאוד מעייף", העיד לאונרדו ספינצולה אחרי הניצחון על טורקיה במשחק הפתיחה ולפני שהפך לגיבור הטראגי של הנבחרת כשנקרע תחת העומס, תרתי משמע.
התקפית, לאיטליה יש פתרונות רבים להסב נזק ליריבה. מאז שמנצ'יני מונה הנבחרת כבשה 90 שערים ב-37 משחקים (2.43 בממוצע) עם שלושים כובשים שונים. האזורי, שעד היורו הנוכחי לא כבשו מעולם יותר משני שערים למשחק בטורניר, עשו זאת פעמיים כבר בשלב הבתים.
השחקנים של מנצ'יני שרים את ההמנון כאחוזי דיבוק, חוגגים גליצ'ים ואת ההצלות של דונארומה כאילו היו שערים ורצים לספסל להתחבק עם כולם אחרי שכובשים. מלבד השוער השלישי אלכס מרט, כל הסגל שזומן לאליפות אירופה גם קיבל דקות על המגרש; ככה נראית הנבחרת שבנה מנצ'יני, נבחרת שהיא קבוצה. בתוך שלוש שנים המאמן ביצע מהפכה של ממש, 180 מעלות מהפארסה והדמעות של בופון בסן סירו מול שבדיה. האופטימיים אף משווים את האווירה בנבחרת ל-2006, אז הכחולים הניפו את גביע העולם דווקא אחרי פרשת הקאלצ'יופולי שהביכה את הכדורגל האיטלקי.
וזה לא מתבטא רק במחמאות, אלא בתוצאות. האזורי שהגיעו ליורו ברצף מרשים, הגדילו את מספר המשחקים ללא הפסד ל-32 וקבעו שיא עולמי, והעלייה מול בלגיה לחצי הגמר קבעה ניצחון מספר 15 ברציפות במוקדמות וביורו (שיא נוסף). אך למרות הריצה המרשימה על כר הדשא לקראת הטורניר, איטליה לא זכתה לכבוד של ממש כאחת הנבחרות שמסוגלות ללכת עד הסוף, או אפילו להגיע לשלבים המכריעים. אבל בארץ המגף ידעו עוד לפני שריקת הפתיחה באולימפיקו, מנצ'יני הוא האיש הנכון לתפקיד בלי קשר לתוצאת היורו, וכחודש לפני הטורניר חוזהו של המאמן הוארך עד 2026 לאור החיזורים מצד קבוצות פאר ברחבי אירופה. גם על הקווים, מנצ'יני יצר חיבור מיוחד כשצירף לצוות את ג'אנלוקה ויאלי, אלבריגו אוואני, אטילו לומברדו ופאוסטו סלסאנו שהתאחדו 30 שנה אחרי האליפות בסמפדוריה.
אחרי המשחק מול בלגיה, שהיה המרשים ביותר של האזורי בטורניר, יאיא טורה, ששיחק תחת מנצ'יני באליפות ההיסטורית ההיא של סיטי ב-2012, לא שכח להחמיא: "נהניתי מאוד מהמשחק. ברכות למנצ'יני על ההגעה לחצי הגמר עם חמישה ניצחונות רצופים. איזה מאמן יוצא מהכלל, הוביל את איטליה להיות אחת המועמדות לזכייה. מנצ'יני, איזה איש, איזה מאמן!".
אבל עם כל המחמאות, איטליה לא סיימה את המשימה שלה וטסה שוב ללונדון לקראת ה"פיינל פור". הסקוואדרה אזורה, שזכתה ביורו פעם אחת בלבד (1968), לא זוכרת לטובה חלק מההופעות האחרונות שלה מול ספרד אותה תפגוש בחצי הגמר: ב-2008 העימות הסתיים בהפסד בפנדלים ברבע הגמר, ב-2012 נגמר בנוקאאוט כואב ו-4:0 משפיל בגמר. גם הטראומה מ-2000 מול צרפת עדיין יושבת עמוק בראש של האומה האיטלקית, שמשוועת לעשות את שני הצעדים הנותרים בדרך לזכייה. אם זה יקרה, מנצ'יני יהפוך ממאמן נערץ לאליל של ממש בארץ המגף; כי לא כל הגיבורים לובשים גלימות - חלקם פשוט לובשים חליפות של ג'ורג'ו ארמני.