מסע בין מפרצי טורקיז בפורשה טייקן

הדרך לסרדיניה הייתה ארוכה ולא פשוטה. אני מודה. תורי ענק בנתב"ג, טיסה למינכן, ואז המתנה של כמה שעות טובות עד שעליתי על טיסת ההמשך לשדה התעופה הקטן של אולבייה. כן, זה לקח למעלה מ-10 שעות - אבל זה היה שווה כל דקה.

סרדיניה, למי שעדיין לא יודע, זה גן עדן עלי אדמות. לפחות החלק הצפוני של האי. לא במקרה כל המיליארדרים וכל הסלבס האיטלקים מגיעים למפרצים הקסומים מדי קיץ. כי זה השילוב המושלם של חופים זהובים, שקט ושלווה ומסעדות מדהימות.

ומי שהפרוטה מצוייה בכיסו משדרג את החופשה עם וילה פרטית, או מלון בוטיק (וכאלה יש כאן במאות ואלפים), יאכטה וכמובן פורשה טייקן חשמלית. וזה בדיוק מה שגם אני עשיתי!

אוקיי, אני לא מיליארדר וכנראה שגם לא אהיה כזה, ולכן את היומיים המופלאים שביליתי בצפון סרדיניה עשיתי כשליח "עולם הרכב" ובהזמנת פורשה, כדי שאבחן את הביצועים של המכונית החדשה מבית היוצר של היצרן הגרמני המפורסם.
אז המלון היה מושלם. נטוע בין כרמים פסטורליים ובמרחק מטרים ספורים מקו החוף של פורטו צ'רבו, נמצא מלון CPH. הכל כאן מעוצב בקפידה יתרה, החדרים, הלובי, המזרקות הפנימיות.

הכל מאוד שקט, מאוד מרגיע. ואחרי כמה דקות השלווה החיצונית הופכת לשלווה פנימית. ואז אתה מגלה את מערכת הבריכות של המלון. כן, מערכת. מעל לבריכה הגדולה ממוקמות על גבי טראסות מוצלות עוד ארבע מיני-בריכות, כל אחת במפלס אחר. ובשל העובדה שזהו מלון בוטיק, עם מעט אורחים, כל מיני-בריכה שכזו הופכת להיות "פרטית" למשך שעה קלה.

אבל כל זה היה השקט שלפני הסערה. השלווה הפסטורלית הזו היוותה את ההכנה המושלמת ליום שאחרי. כאשר במגרש החנייה הנסתר של המלון המתינו המכוניות.

נהיגה ממבט ראשון

"תבחר איזו מכונית שאתה רוצה", אמר לי נציג החברה. והאמת שהבחירה לא הייתה קלה. הן ניצבו שם בשורה ישרה, שש מכוניות טייקן בוהקות, יפהפיות. בסוף בחרתי באדומה.

מבחוץ היא נראתה נפלא. אבל רק כשאתה מתיישב בכסא הנהג, החווייה הופכת להיות ממשית. והאמת היא שזה לא דומה לשום דבר שעברתי בכמעט 40 שנה של נהיגה.
לא במקרה הזכרתי את כיסא הנהג. כי עוד לפני שהמנוע החשמלי התחיל לעבוד אתה מבין שמדובר כאן במשהו שונה לגמרי. יש לכיסא למעלה מ-20 מצבים שונים, וזה משחק מהנה במיוחד לבדוק את כולם. והאמת שזה די מדהים עד כמה חוויית הנהיגה היא שונה בכל מצב ומצב.

מה שהכי אהבתי זה שבמצב הישיבה הסטנדרטי מה שאתה רואה מולך זה לא רק את הדרך, אלא גם את שתי הבליטות המעוגלות של הפנסים משני הצדדים, מה שנותן תחושה ספורטיבית מובהקת.

אתה בוחן את מה שנמצא מולך ומגלה שלושה מסכי מגע. שניים לנהג ואחד לנוסע שלצידו. שלא ישתעמם חס וחלילה. המסכים פשוטים למדי לתפעול, ומהר מאוד אתה מתרגל אליהם. החיבור לסמארטפון פשוט מאוד ותוך שניות האוויר התמלא בצלילי ה"דובי בראדרס" שבספוטיפיי.

ווייז? אל תעליבו את פורשה. כן, אין שום בעיה להשתמש בהמצאה הישראלית המפורסמת ביותר, אבל הגרמנים ייצרו מערכת ניווט משלהם. יש לה חסרונות אבל גם לא מעט יתרונות.

המארגנים הכניסו למערכת הניווט את המסלול המדויק שאותו אנחנו צריכים לעבור, כולל נקודות עצירה. ולא, אין שום צורך בהטענה. כי במסלול שתוכנן עבורנו היה באורך של כ-200 ק"מ.

בטייקן החשמלית החדשה הסוללה מספיקה ליותר מ-500 ק"מ וכשכבר צריך להטעין אותה, זה קורה מהר מאוד. אנשי פורשה טוענים כי בתוך 5 דקות ניתן להטעין לעוד 100 ק"מ.

הטייקן שהדביקה אותי

זהו. הגיע הזמן לצאת לדרך. העברתי את כפתור ההילוכים למצב "דרייב" והתחלנו לנסוע. אבל רגע, שכחנו לספר שלטייקן החשמלית יש כמה וכמה סגנונות נהיגה, לבחירתכם. אז כמובן שברגע שיצאתי לכביש הפתוח, העברתי ל"ספורט פלוס".

מה שקרה ברגע הזה הוא די מטורף. תוך כמה שניות המכונית פשוט טסה. הנתונים הרשמיים אומרים שהמכונית מגיעה מ-0 ל-100 קמ"ש בתוך 3.7 שניות. וזה עניין של עוד כמה שניות עד שאתה מגיע ל-150 ק"ש. ואחר כך גם ל-180. ברגעים הללו מה שקורה זה שאתה נדבק לאחור בכיסא, מרגיש לגמרי את כוחות הג'י, ובלי שום שיש לך שליטה על כך, מהגרון נפלטות צווחות של עונג.

נכון, בכבישים הצרים והמפותלים של סרדיניה אתה יכול לנהוג במהירויות כאלה רק במשך כמה שניות. כי מייד מגיע עיקול, או שאתה מתקרב מהר מדי ומסוכן מדי לאיזו פיאט אונו עייפה. אבל הכמה שניות הללו הן תענוג צרוף, שגם נותנות לך להבין על איזה כלי אימתני ועוצמתי אתה נוהג.

וזה לא רק המהירות, אלא המכלול כולו. הנוחות, היוקרה, אפילו ריח העור של המושבים. וכמובן תחושת העוצמה שאי אפשר שלא לחוש בה בכל רגע נתון.
רק אחרי כמה דקות אתה מתחיל לשאול את עצמך, רגע, מה קורה כאן? זו הרי מכונית חשמלית, שאמורה להיות מאוד מאוד שקטה. אז מה זו נהמת המנועים שאני שומע ונותנת לי תחושה שאני במרוץ פורמולה 1?

ובכן, מהנדסי פורשה חשבו על הכל. גם – ובעיקר – על חוויית הנהיגה. מכוניות חשמליות הן העתיד, את זה כל ילד יודע. אבל מה הכיף לנהוג במהירות 180 קמ"ש ולשמוע רק ציוצי ציפורים מסביב?

אז כן, לפורשה החשמלית יש מערכת סאונד שמדמה נהיגה במנוע בנזין רגיל. ואם לא הייתה יודע שככה זה עובד, לא היית יכול להאמין. שכן הסאונד מתגבר ונחלש על פי עוצמת הלחיצה על הדוושה. זה כל כך מדוייק, מה שעושה את זה עוד יותר מדהים.
אין מה להגיד, נהיגה על פורשה טייקן זו חווייה מעולם אחר. ולפעמים אתה ממש מרגיש כאילו משחק הפלייסטיישן הפך למציאות.

ואז זה קרה. לפתע הזיכרון האכזרי זרק אותי יותר מ-30 שנה לאחור. למכונית הראשונה שלי. הסובארו ג'סטי הירוקה. זו שבקושי הצליחה לטפס את העליות מים המלח לערד, לפני ששבקה חיים. איזה הבדל...

אז, אחרי שקיבלתי את רישיון הנהיגה, אפילו בחלומות הפרועים ביותר לא יכולתי לדמיין שיגיע יום שבו אשב בתוך מכונית חשמלית מופלאה, ובלחיצה עדינה, מבלי להתאמץ, אגיע למהירות שנושקת ל-200 קמ"ש. 
 
אפרופו מהירות, הטייקן יכולה להגיע גם ל-280 קמ"ש, אבל עד שם לא העזתי להגיע. והאמת שבכבישי סרדיניה זה גם די בלתי אפשרי. אבל אני בטוח שכל מי שישב ליד ההגנה של המפלצת הזו היה רוצה לנסות. מודה, גם אני.

החשמל עובר למים

אחרי כמה שעות של נהיגה חווייתית ועוצמתית הגענו אל מקום המפגש. ואיך לא, במלון בוטיק אחר שמשקיף על מפרץ קסום עם מרינה שבה עוגנות לא מעט יאכטות. עוד מעט נגיע אליהן.

בפורשה טוענים כי המהפכה החשמלית אומנם רק התחילה, אבל היא מעלה טורים בקצב מסחרר. התכנית היא שבתוך 3 שנים כמחצית מכלי הרכב שהחברה תייצר יהיו חשמליים ועד סוף העשור הם מתכננים להגיע ל-80 אחוזים.
 
ולא רק האחוזים הולכים וגדלים, אלא גם איכות הביצועים ואיכות הסוללות. וגם המחיר.
המחיר בישראל לדגם הבסיסי של הטייקן החשמלית הוא 875 אלף שקל. אבל כל מי שירכוש את הדגם הזה לא יוותר על התוספות: מערכת שמע היקפית מקצועית, סוללה נוספת ועוד ועוד, והמחיר יכול לדלג ל-1.4 מיליון שקל.

אבל בואו נהיה אמיתיים: מי שקונה פורשה יכול להרשות לעצמו כנראה גם את התוספות. לא ככה?

את היום המופלא בצפון סרדיניה קינחנו לא רק בארוחת מלכים, אלא גם בהפלגה קסומה בין המפרצים על גבי יאכטה חשמלית. כן, המהפכה הגיעה גם לעולם היאכטות, אם כי באיחור אופנתי אחרי המכוניות.

חברת "גרינליין" שיושבת בסלובניה היא זו שאחראית על הטרנד החדש בעולם היאכטות. לא מדובר עדיין באותן "נושאות מטוסים" של המיליארדרים הכבדים, אלא ביאכטות צנועות יותר, משפחתיות.

היאכטה שעליה אנחנו העברנו כשעתיים מהנות, עם כוס יין על הסיפון, מתאימה לאירוח של חמישה-שישה אנשים בנוחות מרבית.

יש בה חדר הורים, חדר ילדים, סלון, מטבחון, מקרר, וכמובן משטחי שיזוף על הסיפון. וההפלגה שקטה וירוקה. על הגג פאנלים סולריים שמטעינים את הסוללה במהלך השהייה בים. יש כמובן אפשרות הטענה חשמלית רגילה, אבל בדרך כלל, ובטח בקיץ, אין בהם כמעט שם צורך. מה שגם הופך את החווייה לזולה במיוחד.

עלות יאכטה בינונית שכזו, כחצי מיליון דולר. לא סכום בשמיים, בטח כאשר רוכשים אותה בשותפות. וזה מה שעושים רבים.

את היום הנהדר והעמוס בחוויות חשמליות סיימנו במלון המפנק. ויום לאחר מכן, שוב דרך מינכן, עם טיסה שכמעט פוספסה, הגענו הביתה. זה היה קצר מדי, אבל הותיר טעם של עוד. וכן, אנחנו עוד נחזור לסרדיניה המופלאה. ונחזור לנהוג בפורשה טייקן האגדית (אם יתנו לנו).