"לקפוץ עשור קדימה": כך שינתה נבחרת החלומות את הכדורסל בכל העולם

ההפסד של נבחרת ארה"ב לקבוצת שחקני מכללות, שבועות ספורים לפני היציאה למשחקים האולימפיים ב-1992, היתה הפעם היחידה שבה "נבחרת החלומות" נוצחה במשחק כלשהו. אבל מאחורי הקלעים, נרשם עוד הפסד שעליו כנראה אתם קוראים כאן בפעם הראשונה.

"בין האימונים, עשינו תחרות של זריקה אחת לשלוש", שיחזר בשבוע שעבר דאנקו צוויטצ'אנין, שחקן נבחרת קרואטיה במשחקי ברצלונה, "לארי בירד נגדי. ניצחתי אותו. הוא היה חייב לי קולה, ואחרי המשחק הייתי הבעלים הגאה של גופיית המשחק שלו".

יינס קויאבה, שחקן נבחרת גרמניה דאז, זוכר דווקא רגע קטן אחר. "לפני המשחק, היה מקובל ששחקנים לוחצים יד ומחליפים סיכה ודגלון עם השחקן שמולם בנבחרת היריבה. יצא לי להיות מול כריסטיאן לייטנר (נציג המכללות והשחקן היחיד שלא היה אגדת NBA), ולא רציתי אותו, אז הלכתי לצ'ארלס בארקלי. השחקן שהיה אמור לקבל את בארקלי במקור התעצבן קצת, אבל הכל טוב".

זו היתה הפעם הראשונה בה שחקנים מאירופה, אפריקה, אמריקה הלטינית, אסיה ואוקיאניה זכו להשתתף באותו טורניר עם אגדות מהלכות. להתאמן איתם על אותו פרקט, להסתכל עליהם בעיניים, ללמוד אותם מקרוב. כשחקן ספסל בנבחרת שתדהים את אירופה כעבור שנה ותזכה באליפות היבשת, קויאבה זכה לקבל 6 דקות במשחקי ברצלונה 1992, כולן נגד הדרים טים. "לנסות לעשות פוסט-אפ על קארל מאלון, להוציא את הכדור מהידיים של מייקל ג'ורדן", סיפר קויאבה בשבוע שעבר לערוץ הספורט, "אלה רגעים שלא אשכח".

הוא לא היחיד שלא שכח. הקרואטים, הגרמנים, הספרדים, הברזילאים, הסתכלו, למדו, והבינו איך נראה מקרוב כדורסל אמיתי ברמה הגבוהה ביותר. באותו חודש, לפחות, רובם היו פחות יריבים ויותר גרופיז. אף אחד לא שיער אז שזו תחילתה של מהפכה, שתביא לכך שכעבור עשור, על אדמת ארה"ב, נבחרת שחקני NBA מצוינים תפסיד 3 פעמים באליפות העולם, וכעבור שנתיים נבחרת אחרת תעשה בושות לדוד סמי במשחקים האולימפיים. הכדורסל האמריקאי הרים ענף שלם בכל רחבי כדור הארץ, גם אם לקח לו זמן להבין את ההשלכות.

"לשחק נגד ג'ורדן? חלום שמתגשם"

טרי ליונס הרגיש שהוא חייב לשבת כדי לעכל.

בעודו רוכן מאחורי הספסל בטורניר האמריקות - אחרי שלא זכו בזהב בסיאול 1988, האמריקאים היו צריכים לעבור מוקדמות - קצין העיתונות של נבחרת ארה"ב, סגן נשיא המחלקה הבינלאומית ב-NBA, ראה את השחקנים יוצאים מהמנהרה בפורטלנד קוליסאום הישן והתחיל להבין מה קורה מסביב. "היה בחור אחד, ג'וש רוזנפלד, מנהל המחלקה הבינלאומית במשרדי הליגה, והוא כל הזמן אמר לי - טרי, צריך להקצות צוות גדול יותר לעניין הזה", הוא מספר לערוץ הספורט. "זה הולך להיות דבר גדול יותר ממה שהמשרדים שלנו מתכוננים אליו. הרוב עבדו על הדראפט, הגמר ועניינים אחרים - ואז הגיע היום הראשון של הדרים טים".

ההחלטה לשלוח את שחקני ה-NBA אחרי שנים של נבחרות חובבניות עם נציגי מכללות (הסדר שהיה מצוין לנציגי ה-NCAA ששלטו בגוף המארגן את נבחרות הכדורסל האמריקאית, וזכו לחשיפה עצומה לשחקנים שלהם) הביאה לחששות בקרב השחקנים היריבים, אבל גם לדריכות שיא ולציפייה עצומה. "כבר חשבתי שנבחרת ארה"ב לא תפסיד יותר לעולם", הודה קויאבה. "מבחינתנו הרעיון היה תענוג", אומר צווטיצ'אנין, "הרגשנו שזו זכות גדולה לעשות היסטוריה בכך שנשתתף במשחקים הראשונים עם אמריקאים מקצוענים. לשחק נגד ג'ורדן ושות' היה חלום שמתגשם".

טורניר המוקדמות היה מוזר. האמריקאים ניצחו בהפרש ממוצע זעום של 51.5 נקודות, והעניין העיקרי היה לפני המשחקים. "היתה לנו הרבה עבודה כמחלקת יח"צ, מכיוון שקיבלנו בקשות שחרגו מהמקובל. למשל, מאמני יריבות שרצו תמונות מיוחדות", משחזר ליונס, "ואז בשלב מסוים אמרנו לשחקנים - אולי פשוט נעשה תמונה קבוצתית עם היריבות לפני כל משחק? והם אמרו, יאללה, נלך על זה. אז התחלנו. והשחקנים היו חביבים וידידותיים בצורה שלא תיאמן".

גם בברצלונה עצמה, היו שחקנים שיותר התעניינו בתמונה שלפני הג'אמפ מאשר ב-40 דקות הכדורסל שאחרי, ובינתיים מי שצפה בכך מקרוב היה אדוארדו של-שמיט, נער מקומי בן 14. "היתה כזו ברכה לראות את הכל קורה לנו מול העיניים, את כל השחקנים המדהימים שעליהם שמענו את הסיפורים האלה", מספר לנו של-שמיט, "וכל זה כשהם בקושי צריכים להתאמץ".

דה ביוטיפול גיים

זה לא היה רק הכישרון האינדיבידואלי של כל אגדה ואגדה. המאמן צ'אק דיילי הקפיד על סגנון כדורסל שיבליט מספר עקרונות בסיסיים ויסחרר את הצופים והיריבות, וכולם הקריבו אגו למען הקבוצה. "כמו שראיתם ב'ריקוד האחרון', בסדרות הגמר מייקל, למשל, היה מפוקס לגמרי. אבל בסופשבוע האולסטאר, השחקנים נהנו לבלות ביחד", אומר ליונס, "נבחרת ארה"ב הביאה הכל לרמה אחרת, מפני שבפעם הראשונה כולם שיחקו יחד. היריבויות האישיות התבטאו באימונים, כל אחד ניסה להוכיח שהוא הכי טוב שיש. אבל כשהם עלו על האוטובוס למשחק, הם היו יחידה אחת. וזו המתנה שהם נתנו לכדורסל - הם שיחקו ברמה גבוהה ובצורה לא אנוכית".

העקרונות המנחים היו הגנה אקטיבית ולוחצת, וכמה שיותר מסירות בהתקפה. האתלטיות, הזריזות והגודל של השחקנים איפשרו לזה לקרות. במשחק נגד אנגולה, האמריקאים חטפו 30 כדורים (!!) מהיריבה האפריקאית, כמעט פי 2 מכמות סלי השדה (17) שקלעו האנגולים המסכנים. "הכדורסל שהם שיחקו נתן לנו מוטיבציה להשתפר", אומר צווטיצ'אנין. "לא התכוונו להיכנע מראש, אבל כשאתה משחק מול שחקנים כאלה, ההבדל מורגש בעיקר בחלק האתלטי. מהירות, גמישות וכוח היו יתרונות שאי אפשר לקחת מהם". ליונס: "למעשה, הם מסרו זה לזה קצת יותר מדי, אבל כשהם נכנסו לקצב, זה הראה שכאשר מתמסרים כך, מדובר בספורט יפהפה".

האמריקאים סיימו את הטורניר עם כמעט 30 אסיסטים למשחק, כ-65% מסלי השדה שלהם נקלעו מאסיסטים, ועם יותר מ-22 חטיפות לערב - מייקל לבדו רשם 4.6 חטיפות לערב, כשהסקורר הבלתי עציר מסתפק בפחות מ-15 נקודות בממוצע, וחברו לשיקאגו סקוטי פיפן הוביל את הפסים והכוכבים עם 5.9 אסיסטים למשחק. זה לא היה כדורסל של בידודים ואחד-על-אחד, מהסוג שהיה עושה לצופים חררה. זו היתה קליניקה של שבועיים, מועברת על ידי המקצוענים הטובים בעולם בתחומם, לעיני מיליארדים ברחבי כדור הארץ.

אבל זה לא שכל המשחקים היו 40 דקות של טיול. שחקנים אירופיים וממקומות אחרים בעולם כבר התחילו לחדור ל-NBA בטפטופים. דראזן פטרוביץ' היה בדרכו לעונה אותה יסיים בנבחרת השלישית All-NBA, האירופי הראשון שעשה זאת. "בנוסף אליו, טוני קוקוץ' ודינו ראדג'ה כבר היו בדרכם ל-NBA", נזכר חברם לנבחרת, צווטיצ'אנין, "ולאדה דיבאץ' וארווידאס סאבוניס היו בחירות סיבוב ראשון כמה שנים קודם. אז כבר היה די ברור שאירופה הופכת למקום מעניין מבחינת מגייסי כשרונות. ושחקני NBA אמריקאים כבר התחילו לרצות לשחק עם האירופים".

הכיף נגמר

ארבע שנים אחר כך, באטלנטה, ליונס התחיל להרגיש את השינוי. "זה קרה ממש מהר", הוא מספר. "ב-1996 הם כבר רצו לנצח אותנו, וזה היה ברור מהרגע הראשון לכולנו. התחושה היתה 'הכיף נגמר, וזהו, הם הולכים לנו על הראש'". המוטיבציה הזו גרמה גם לנבחרות היריבות להשתפר, וגם לשחקנים עצמם לצבור ביטחון כשהם, כהגדרתו, "כבר פוגשים את שחקני ה-NBA לא רק במשחקי ראווה, אלא מדי יום באימון". כמה שבועות לפני שמוחמד עלי הדליק את הלפיד, נבחרו בדראפט צלף סרבי בשם פג'ה סטויאקוביץ' ורכז קנדי בשם סטיב נאש. "ב-1999 נאש העלה את קנדה למשחקים האולימפיים בסידני", ממשיך ליונס, "וזה מה שנתן לו את הביטחון להגיע לרמת MVP".

הנער המעריץ של-שמיט גדל והפך לעיתונאי כדורסל ב"מארקה". ב-2000 הוא כבר סיקר את משחקי סידני, צופה בנבחרת ליטא עם שאראס מתקרבת למרחק זריקה אחת מניצחון על האמריקאים. "עבור רבים מאיתנו, אלה שנולדו לפני שנות ה-80, נבחרת החלומות היתה הדבר הכי טוב שקרה לכדורסל", הוא מספר. "היא טמנה את הזרעים לפריחה של הכדורסל בכל העולם. אני בטוח שהרבה שחקנים שגדלו כשהם ראו את הדרים טים, פיתחו את המשחק שלהם בהשראת אלילי הכדורסל האלה".

דירק נוביצקי, למשל, התחיל לשחק כדורסל באיזור 1991-92, וכשראה בטלוויזיה את נבחרת החלומות, התמגנט לצ'ארלס בארקלי, ואימץ את הספרות שעל גבו, 1 ו-4, כשהגיע ל-NBA (רוברט פק לבש 14, אז דירק לקח את 41). עשור אחרי ברצלונה 1992, הוא היה ה-MVP של אליפות העולם על אדמת ארה"ב. טוני פארקר, שהיריבות בין סן אנטוניו שלו לדאלאס של נוביצקי היתה אחת המרתקות באותו עשור, נתן גם הוא את הקרדיט לנבחרת האגדות. "כולנו הושפענו ממנה. דירק, פאו, מאנו ג'ינובילי", אמר ל-ESPN, "באותה נקודה אמרנו - 'וואו, כדורסל זה מגניב. אני רוצה ללכת ל-NBA'. עד אז ראינו אותם בקלטות. זו היתה הפעם הראשונה שראינו אותם בשידור חי. עבורי הכל התחיל אחרי המשחקים האולימפיים".

העולם הדביק את הקצב כל כך מהר שהאמריקאים נתפסו לא מוכנים. היהירות והמחשבה שכל חבורת שחקנים עם USA על החולצה תנצח רק בזכות הכיתוב, נתקלה בנבחרות שגדלו יחד והפגינו קבוצתיות וגיבוש ראויים להערצה. ארה"ב היתה הגוליית שהסתובב באדישות, ולמרות ניצחונות בחמשת המשחקים הראשונים, ב-4 בספטמבר 2002, ארגנטינה היתה הראשונה שקלעה לו בול בפוני. המאזן האמריקאי עמד על 0-59 עד שמאנו ושות' ניצחו 80-87 במשחק האחרון של שלב הבתים השני. "אני מתבייש להיות חלק מהנבחרת שספגה את ההפסד הראשון", הגיב פול פירס מארה"ב, "למרות שאנחנו עדיין יכולים לקחת את הזהב".

עד ההפסד הבא לא עברו עוד עשר שנים, אלא פחות מיממה. "רפובליקת יוגוסלביה לשעבר" היתה בצד המנצח, כאשר סטויאקוביץ' ודיבאץ', החברים לסקרמנטו קינגס, קולעים יחד 36 נקודות. צלף הקלאץ' רג'י מילר ויתר על הזריקה האחרונה לאנדרה מילר שהחטיא, וארה"ב נפלה שדודה 81:78. הצופים בקונסיקו פילדהאוס היו צריכים להעביר את כל שלבי ההכרעה בלי הנבחרת הביתית, שעוד הסריחה את הפרקט במשחק האחרון עם 25-10 ברבע האחרון והפסידה גם לספרד של נבארו (26 נק') ופאו גאסול, כדי לסיים במקום השישי.

מחבקים את השינוי

זה היה רגע מכונן, והאמריקאים הבינו שהם בבעיה. הם יצרו מפלצת עם מיליארד ראשים - סרבים וארגנטינאים, ספרדים וגרמנים, ניו זילנדים וליטאים, צרפתים ויוונים - שלא מפחדת מהם, וכל נבחרת כזו מספקת השראה לדור הבא של ילדים ובני נוער מקומיים. מייק ששבסקי המעוטר הוזעק לדגל, כל שיטת בחירת השחקנים האמריקאית השתנתה, ולמרות הפסד ליוון של שחורצאניטיס באליפות העולם הבאה, האמריקאים חזרו לשלוח נבחרות ששיחקו יחד והשקיעו גם בהגנה, ובהתאם, חזרו להביא מדליות זהב אולימפיות.

הבינלאומיים, מצדם, כבר לא הלכו לאחור. בעונה האחרונה הם איכלסו 4 מ-5 המקומות הראשונים בהצבעת ה-MVP, וחמישיית הבינלאומיים הטובים ביותר - לוקה דונצ'יץ', יאניס אנטטוקומפו, ניקולה יוקיץ', ג'ואל אמביד ותבחרו אחד מבין רודי גובר, קרל אנתוני טאונס, פסקל סיאקאם, אפילו בן סימונס אם אתם בעניין - עשויה לנצח כל הרכב אמריקאי שתעמידו מולה. נציגים בינלאומיים גם הגיעו לעמדות הנהלה בכירות, וביניהם גם כאלה שמנסים למצוא את הכוכב הבא מעבר לים. ירון ארבל הוא ראש מחלקת הסקאוטינג הבינלאומית של אלופת הליגה גולדן סטייט, וצווטיצ'אנין, הסקאוט הבינלאומי של ברוקלין נטס, אומר: "בפעם הראשונה בתולדות הליגה, שחקנים בינלאומיים רבים כבר מנהיגים את הקבוצות שלהם. הגל הבא כבר בדרך - ויקטור וומבניאמה, למשל, יכול להיבחר ראשון בדראפט 2023".

ובינתיים קרה עוד משהו. עם השנים, בעוד הקהל האמריקאי רוטן ולועג לנבחרת שלו עם כל הפסד, גם מול יריבות שמעמידות מולם ארבעה ואפילו חמישה שחקני NBA טובים על הפרקט בו זמנית, במשרדי ה-NBA בניו יורק דווקא קיבלו באהבה את השינוי. הם הבינו שהזרעים שטמנה הנבחרת של 1992 כבר הפכו ליער, וביער הזה כסף וכשרונות יכולים לצמוח ביחד על העצים. יותר ויותר מחנות בינלאומיים של ה-NBA, "כדורסל ללא גבולות", החלו לצוץ ברחבי העולם מ-2001 והלאה, וכיום כבר מתקיימים מספר מחנות כאלה בכל עונה, בהשתתפות שחקנים ומאמנים. עשרות בוגרים של המחנות הללו כבר הגיעו ל-NBA, החל ממארק גאסול (אירופה 2003) ואמביד (אפריקה 2011), ועד עמרי כספי (אירופה 2003) ודני אבדיה (ה-MVP של המחנה שלו ב-2018).

בדראפט האחרון כבר נרשם רגע מעניין במיוחד. במקום ה-8 נבחר דייסון דניאלס, שחקן אוסטרלי שעבר דרך NBA Academy, אחת מכמה מסגרות לפיתוח שחקנים שהקימה הליגה ברחבי העולם, ואז עוד העדיף את קבוצת האיגנייט של ה-NBA בליגת ההתפתחות על פני קבוצת מכללות. "אתה מעלה נקודה נהדרת שאנשים לרוב לא שמים אליה לב", אומר ליונס. "נכון שהמשחק המשודר חשוב לעסקים, אבל הקליניקות והמחנות ברחבי העולם מאפשרים לנו לא רק ללמד כדורסל, אלא גם לדבר עם נוער על ערכים, על בריאות, על הגוף שלהם. קייל קורבר אמר לי שצריך לחייב כל שחקן NBA להשתתף לפחות פעם אחת במחנה כזה. בניגוד למה שחושבים הרבה אנשים מחוץ לארה"ב, אנחנו לא עושים את זה כדי למכור חולצות וכובעים".

30 שנה אחרי, די ברור שנבחרת החלומות שינתה את הכדורסל בעולם לתמיד, והעלתה את הפופולריות שלו לגבהים אדירים. דראזן העביר את הלפיד לקוקוץ' שהעביר אותו לדירק שהעביר אותו ליאניס, יוקיץ' ולוקה, וכיום הליגה כבר מייצרת לעצמה שחקנים איכותיים בכל העולם. "דמיין לעצמך קופץ לרוחק בתחרות אתלטיקה שמנתר מהקרש, ונוחת עשר שנים קדימה", מסכם ליונס. "זה מה שקרה אז בברצלונה".