לא מאומנת: על הצרות של הנבחרת

אם נדבר גלויות
נבחרת ישראל שיחקה כדורסל לא טוב בשני משחקיה הראשונים באליפות. וניצחה. ומאחר שהציפיות (האישיות שלי) בכל הנוגע למידת האסתטיקה וגו' היו ממילא נמוכות למדי, ההתייחסות שאחרי נגעה בעיקר למבחן התוצאה. וליכולת של הנבחרת לאתר הרכב מתאים כשחשוב, ואיש מתאים שינצח את אותו משחק ברגעי הקראנץ' והקלאץ'. העניין הוא, אם נדבר גלויות, שנתיב המחשבה הזה מוביל גם לכיוון ההפוך. והמבאס למדי. כי נבחרת ישראל לא משחקת כדורסל טוב. וזה הדבר הבעייתי פחות. נבחרת ישראל משחקת כדורסל אקראי, לא מדויק, לא שיטתי ולא חכם. ולא מאומן. וזה הדבר הבעייתי הרבה יותר. ואם לא ניכרים סימני אימון מחד וגם לא נמצאת הדרך לאתר הרכב מתאים ושחקן מתאים כדי לחפות על הכל בסופו של משחק, אז קשה להצביע על נקודות עליהן ניתן להחמיא. וגם אם אנסה, לא אצליח למצוא ניסוח עדין יותר לפסקת הפתיחה הזאת.

משבר אמון
יש דרכים רבות לצאת בריקוד, שרו לנו פעם בתשדיר שירות של הערוץ הראשון, אבל יש רק דרך אחת לתשלום האגרה. יא אללה, איזה געגוע. בכל מקרה, יש דרכים רבות לזהות קבוצה מאומנת. בניגוד לקלישאות שמנסים לפעמים למכור לכם, אימון לא אומר בהכרח משחק קבוצתי/ הנעת כדור/ חלוקת קלעים ושאר ירקות. בפשטות, יש דרכים רבות לזהות קבוצה מאומנת. למשל כזאת שיודעת להביא את מהלכי ההתקפה שלה, בין אם תנועתיים ובין אם לאו, הישר אל תוך הפואנטות ששורטטו על גבי הלוח. למשל כזאת שיודעת לשלוט בקצב. למשל כזאת שיודעת לבצע את העבירה הנכונה בזמן הנכון, לעצירת מתפרצת, מומנטום וכן הלאה. למשל כזאת שיש בה היררכיה ברורה של דקות או קבלת החלטות. למשל כזאת שניכר על שחקניה, בלי להכביר במילים, שהם פשוט יודעים מה הם רוצים לעשות. אפשר להמשיך את הדוגמאות והסימנים, אבל דומני שהעניין ברור.
 
ודומני גם שקשה לזהות את הסימנים הללו, כמו גם סימנים אחרים, בנבחרת הזאת.

אם אין סימנים של אימון, אין זה אומר בהכרח שאין מאמן. גיא גודס הוא מאמן כדורסל איכותי ומנוסה, שאיננו נופל ברמתו, לכל הפחות, מרוב רובם של אלו שאחזו במשרוקית הלאומית לפניו. אבל אם אין סימנים של אימון, זה אומר בהכרח שהמאמן לא מצליח בעבודה שלו. או שאין לו רעיונות מספיק טובים. או שיש לו, אבל הוא לא מצליח להעביר אותם הלאה. סיים סיים. בכל מקרה, כך או כך, זה לא טוב.

מה שלא טוב, בנוסף, הוא מצב שבו מתייצב שחקן בכיר מול המצלמות ומסביר שאין ריווח/ פואנטות ולכן נאלצים לאלתר במשחק ההתקפה. ואני לא יודע מה יותר מטריד, עצם המחשבה שכך חושב שחקן או חושבים שחקנים (וכך, מסתמן, חושבים שם), או עצם העניין ששחקן כלל לא מהסס לומר זאת פומבית. כך או כך, זה לא טוב.

פיגור מוקדם. שוב
את שני משחקיה הראשונים בטורניר פתחה הנבחרת עם בעיות הגנתיות שצועקות לשמיים, שהובילו לפיגור מוקדם. פולין, מהצד השני, פתחה התקפית טוב במשחק שבו היא ניצחה (את צ'כיה), ופתחה התקפית רע במשחק שבו הפסידה (לפינלנד). מכאן נובע, כמו שלימדו אותי ב-3 יחידות מתמטיקה, שעדיף לשמור טוב בהתחלה. מסקנה גאונית, לא? וגודס, שחיפש שינויים, מצא אותם בדמות שני מהלכים. הראשון, לשלב בחמישיה את מקל ואת סורקין, לטובת שדרוג הגנתי פרסונלי. השני, בהמשך לצפייה בהגנות השונות שהופעלו עד כה מול סלוטר ופוניטקה, השחקנים המרכזיים של הפולנים, נגע לאבחנה בין הטיפולים האקטיביים של פינלנד (שהצליחו) לעומת ההגנה הטקטית והמכילה יותר של צ'כיה (שהצליחה פחות). גודס, שראה כיצד הגבוהים הניידים של פינלנד עטים על מקבלי ההחלטות הפולנים ומנטרלים אותם, החליט לנסות גם הוא. ושם את מתפתחות הטיפול הזה על כתפיו של רומן סורקין. שזה, כביכול, הגיוני. סורקין הוא הגבוה הנייד ביותר והאתלטי ביותר מבין מה שיש לנו. הבעיה היחידה היא שסורקין, וזאת יודע כל מי שעוקב אחר העלם המוכשר, לא יכול לבצע את הטיפול ההגנתי הזה ברמה גבוהה. זה פשוט לא הוא. וגם אם כן, ספק רב (מאוד) אם נמרוד לוי הוא הגבוה השני המתאים לידו, לצורך קריאת המצבים ומתן החיפויים. כלומר, הרעיון של הפינים היה אחלה, אבל עם הפרסונל של הפינים, ולא עם חומר הגלם של נבחרת ישראל. ולא תאמינו – זה אכן לא הצליח. שוב, לא הצליח. בעצם, אין סיבה להיות עדינים. כל הרעיונות ההגנתיים, כולל הרעיון המסוים הזה, נכשלו כשלון חרוץ וברור.

בראיון סיום המשחק, עת נתבקש גודס לתת התייחסות לנקודה הזאת, הוא הסביר בכנות (אופיינית) שאין לגבוהים שלנו את הרגליים הטובות שיש לנבחרת ההיא מסקנדיביה. ואם כך הם פני הדברים, לא נותר אלא להביע שתי תהיות. 1. אם ידע מראש, מדוע בכלל ניסה את הפתרון הזה? 2. אם ידע מראש שאין לנו אף גבוה נייד ומתאים בסגל, מדוע ויתר על גבריאל צ'צ'אשווילי, אחד שלבטח מספק את הפתרון ההגנתי הזה ברמה גבוהה יותר מכל ישראלי אחר, על חשבונו של עידן זלמנסון, למשל, גבוה שהגיע לפראג ולא באמת שותף עד כה?

26 מתחת לאפס
מדד הפלוס מינוס הוא אחד הכלים הסטטיסטיים הבעייתיים ביותר אם שואפים למדוד שחקן כדורסל. ולעיתים קרובות גם השקריים ביותר. ואחרי שאמרנו את כל זה, מדד הפלוס מינוס של דני אבדיה אתמול נעצר על מינוס 26, בפחות מ-28 דקות. כלומר, נבחרת ישראל נוצחה ב-26 נקודות כשאבדיה בילה על הפרקט. וניצחה ב-17 הפרש בכ-12 הדקות בהן נח על הספסל. ושוב אדגיש: אל המדד הזה צריכים להתייחס בחשדנות רבה, כי הוא מעוות בהגדרה. מצד שני, הנתונים הללו הם בגדר וואו. לדני אבדיה היה יום רע בעבודה שלו, וזה מותר גם לסופרסטאר כמותו, בטח אחרי שני משחקים בהם נשא את כל האומה על כתפיו. אבל יש יום רע ויש יום רע. ואחרי שנבחרת ישראל לא הצליחה לבסס את אבדיה התקפית כבר ברבע הראשון, שזה כשלון שיש לייחס גם למאמן, גם לאבדיה וגם לשחקנים סביב, היא איבדה אותו הפעם עד לסיום המשחק. בכמעט כל אספקט של המשחק. וכאן, גם כאן, דומה שאין מספיק רעיונות טובים כדי לעצור את המפולת. כי אם ממשיכים עם אבדיה, ולא מוותרים על שירותיו הטובים בצורת ספסול (שגם זאת אופציה ראויה), אז צריכים להמשיך, לחפור ולנסות למצוא את הדרך. למשל, לשלב את אבדיה בעמדה מספר 4, כלומר הגבוה השני, לצידו של גינת/סורקין, עם קלעים כמו מנקו (מה נסגר איתו באמת?) ובלאט שמחכים בפינה, למשל. למשל, לאתגר את אבדיה לשמור על אחד הבעייתיים שמנגד, או בתחילת המהלך או לאחר חילוף הגנתי. למשל ולמשל ולמשל ולמשל, עד שמשהו יעבוד. אין ברירה אחרת.