מציאות אחרת: המלכודת של איביץ' במכבי תל אביב

לפני מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, נתחיל דווקא מהפועל חיפה. הבעיה הגדולה שמתרחשת אצל בני אדם, היא כשהם נתקלים במשהו שהם לא מצליחים להסביר באופן רציונלי. משהו שלא משנה כמה תעבור על כל הפרטים שלו, ותסתכל על התוצאה שלו, לא תצליח לסגור את המעגל. להבין את הדיסוננס ולפתור אותו. למשל, הפועל חיפה.

אתה מסתכל על ההרכב שלה, ואתה אומר לעצמך: זו חבורת שחקנים לא רעה. לא מדהימה, אבל גם לא חלשה מאוד. חאתם עבד אלחמיד הזה? היה לפני שנייה בלם בהפועל ב"ש ובנבחרת (כשהוא כשיר). חנן ממן היה פעם שחקן העונה, ואחד שהביא במו רגליו אליפות להפועל ב"ש.

אלון תורג'מן הוא כובש מחונן, רק בעונה שעברה היו לו 11 שערים בליגה שלנו. מהספסל עלו שובל גוזלן (חלוץ ליגה ישראלית טוב), גידי קאניוק (שחקן שעשה כמה דברים) ואליאל פרץ שהביא מספרים בליגה האוסטרית. אז איך כל זה נגמר ב-4:0 למ.ס. אשדוד? לא סתם 4:0 - כזה שהגיע עם הרבה מזל, כי בלי שוער מוצלח כמו אוהד לויטה, המשחק היה נגמר בתוצאה גבוהה הרבה יותר. זה לא הכרטיס האדום, כי גם לפניו זה היה "קליר קאט" - היו שני מצבים טובים לשער הרבה לפני שלירן סרדל הורחק. אז איך?

מכבי ת"א. כשמסתכלים על העונה של מכבי תל אביב מלמעלה, היא נראית מצוין. אחרי שמונה מחזורים יש לה שישה ניצחונות, תיקו והפסד בדקות האחרונות ליריבה הגדולה על מאבק האליפות - דבר שהוא לא רצוי, אבל הוא הגיוני. הפרש השערים שלה הוא 3:22, ויש לה 19 נקודות מתוך 24. 79.1% הצלחה. מספרים של אלופה לכל הדעות.

ובכל זאת, סביב מכבי תל אביב יש דוק ברור של אכזבה. תחושה שהמועדון לא מגיע לשיא המיצוי שלו. שמה שיש למכבי ת"א, למרות שהוא מביא תוצרת יפה מאוד על המגרש בכל פרמטר (בטח בהתחשב באיפה שהיה המועדון בעונה שעברה במחזור הזה - מקום 8 בטבלה, עם 10 נקודות וארבעה הפסדי ליגה), יכול ללכת יותר רחוק. ניצחון בסכנין, משהו שמכבי ת"א לא עשתה בשני הביקורים הקודמים שלה, כבר נראה כמשהו שאפשר להקל בו ראש.

וזה המלכוד הגדול שוולדימיר איביץ' נכנס אליו בעונה הזאת. הוא, במידה רבה, נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הוא צריך לתפקד במועדון תאב נצחונות, כזה שבו צריך להביא תוצאות כל הזמן. מצד שני, הוא נכנס אל תוך סגל מפוצץ בכוכבים - כפי שלא ניהל במכבי ת"א בסיבוב הקודם שלו. דור פרץ ויונתן כהן שהוא פגש בקריית שלום בקיץ של 2018, כשהגיע, הם לא אותם שחקנים היום. לא היה לו ג'ורג'ה יובאנוביץ', לא היה לו אוסקר גלוך - וכמובן שלא היה לו ערן זהבי.

בקיץ 2019, כשאיביץ' הגיע, הציפיות היו באדמה. עידן ג'ורדי קרויף הסתיים, מכבי ת"א סגרה עונה עם שבעה הפסדי ליגה (בסטנדרט שלה זה המון), והיא היתה מוכנה לכל דבר אחר כדי לצאת מהבלגן. היום, בקיץ 2022, היא מגיעה שוב אחרי שהיא הפסידה אליפויות לברק בכר, אבל במצב שבו יש רעב לא רק לנקודות - אלא גם ליכולת גבוהה. וכל דבר שלא עומד בסטנדרט האיכותי של הסגל הזה, מוביל לאכזבה - הפער שבין ציפיות למציאות.

איביץ' היה רגיל למועדון שבו השחקנים הם אינדיבידואלים, אבל אין פרט אחד שהוא בוהק יותר מכל היתר. היום, כשהוא מוציא את אוסקר גלוך - עולים סימני השאלה. האתגר הגדול שלו בעונה הזאת, מעבר למטרה הברורה של החזרת תואר האליפות, היא איך הוא מצליח ליישב את הפער הזה - והאם הוא יכול גם לספק את צרכי הבידור, וגם להמשיך ולנצח במסגרת תחרותית וקשוחה. זו השאלה שתכתיב את המשך הדרך שלו בעונה הזו של הצהובים.