לא כל כך מזמן, רוב בורו היה גיבור בריטי. הוא זכה בשמונה אליפויות בליגה המקומית עם לידס רהיינוס, רשם 15 הופעות בנבחרת אנגליה וזכה פעמיים בשחקן המצטיין של משחק הגמר באחד הענפים הפופולריים ביותר בבריטניה.
אחרי קריירה מוצלחת הוא הודיע על פרישה ב-2017, ובמשחקו האחרון רשם ניצחון מוחץ בגמר לעיניי 72,827 צופים באולד טראפורד. אחרי שנים בהן היה אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם ועם ארון תארים שכמעט ואין שני לו, בורו התכונן לפרק הבא בחייו.
אם החיים היו סרט, בשלב הזה היו עולות הכתוביות. בורו (1.65 מ', 70 ק"ג) נחשב ל"שחקן הקטן ביותר בסופר ליג", ליגת הראגבי הבריטית, ולמרות החיסרון הפיזי הפך כאמור לאחד השחקנים הגדולים בתולדות בריטניה וליקיר התקשורת. זה סיפור מרגש שקיבל תפנית אכזרית בהרבה כשהוא מודיע בדצמבר 2019 על כך שהוא מתמודד עם מחלת ניוון שרירים.
מחלת ניוון שרירים היא אחת המחלות העצובות ביותר שיש. בורו בהדרגה איבד את היכולת להניע את שריריו, וקיבל לפני שלוש שנים את האבחנה שאומרת כי נשארו לו, במקרה הטוב, עוד שנתיים בלבד לחיות. לכן ה-BBC הוציא לאחרונה סרט תיעודי על בורו, כולל תיעודים מצמררים במיוחד של אגדת הראגבי לשעבר שנראה כאילו איבד שני שלישים ממשקלו.
למרות זאת, בורו בחר להפוך את המאבק לפומבי ככל האפשר ואף הפך לחבר במסדר המלכותי הבריטי בעקבות העלאת המודעות והמאמצים שלו למאבק בניוון השרירים, מחלה חשוכת מרפא.
"השחקן הקטן ביותר בליגה" (Jamie McDonald/Getty Images)
המחקר על אותה מחלה, שעלתה לכותרות בעבר עם אתגר דלי הקרח ב-2014, מתקדם אך אנחנו טרם יודעים על רוב הסיבות להיווצרותה או על דרכי הפתרון. אנחנו רק יודעים שאדם מאבד לאט לאט את השליטה על גופו ומת, ברוב המקרים בין 3 ל-5 שנים. זה עצוב, זה מפחיד, וזה טראגי בדיוק כמו שזה נשמע.
בורו עצמו הודה בגילוי לב מדהים לכל אדם ובפרט לספורטאי עבר: "אני מרגיש כמו אסיר בגוף שלי. האור דולק אבל אין אף אחד בבית. אני חושב כמו כל אחד, אבל המוח שלי לא עובד. אני לא יכול להזיז את הגוף שלי. הורג אותי לראות את אשתי מטפלת בהכל, פרשתי כדי להיות יותר עם המשפחה".
בורו אב לילדים בני 10, 7 ו-3. הוא לא יכול להזיז את ידיו ורגליו, אשתו והוריו צריכים להאכיל אותו. ברור לכל המעורבים, כולל לבורו עצמו, שנשארו לו חודשים או שנים ספורות לפני המוות הבלתי נמנע. למרות זאת, הוא מתעקש להישאר אופטימי. בורו צוחק לאורך הסרט, אומר שהוא "לא מוכן לוותר" ו"שיש לו כל כך הרבה סיבות להישאר בחיים", בדומה לשם האוטוביוגרפיה שהוציא באוגוסט 2021.
מעבר לטרגדיה האישית של בורו כאדם, חלק מרכזי מהסיפור הוא העבר הספורטיבי של בורו. אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא קווין סיינפלד, חברו של בורו לקבוצה בעבר ואחד שחקני הראגבי הגדולים בהיסטוריה, שרץ 7 מרתונים בשבוע כדי לגייס כסף למען בורו.
בורו כיום (Zac Goodwin/PA Images via Getty Images)
הוא גייס מיליון ליש"ט תוך ימים, ולאחר מכן רץ 100 מייל, כ-163 ק"מ, בפחות מיום כדי לגייס כסף למען ניוון השרירים. סיינפלד, כיום עוזר מאמן בלידס ריינוס, רץ בשביל מי שלא יכולים לרוץ. "בורו הוא כנראה השחקן הכי חזק שהיה לנו בסגל, אני שמח ששיחקתי לצידו", אמר עליו סיינפלד.
בורו, וההתגייסות של סיינפלד, נתנו השראה לרבים. שלי נוג'נט מה-BBC התייחסה לזה: "כל נשימה של חולה בניוון שרירים היא מלחמה. בורו אחד משחקני הראגבי הגדולים בהיסטוריה והשראה לרבים, שראו אותו על מגרש הראגבי ורואים אותו עכשיו בקרב הגדול מכולם".
למרות זאת, ייתכן שהקשר בין הראגבי לבין ניוון השרירים גדול יותר. ראגבי הוא אחד מענפי הספורט האלימים שיש – משחק שמזכיר פוטבול, אך אגרסיבי יותר ובלי קסדות. מחקר של אוניברסיטת גלאזגו מצא כי שחקני ראגבי בסיכון גבוה פי 15.5 למחלות ניוון שרירים משאר האוכלוסייה, ושורת שחקנים אובחנה עם המחלה.
המספר צפוי לעלות בשנים הבאות, בהתחשב בכך שהליגה הפכה למקצוענית ב-1995 בלבד ונוספו עוד אימונים ועוד משחקים. רוב החולים ב-ALS מאובחנים בין גיל 46 ל-65, להוציא מקרים חריגים כמו סטיבן הוקינג, אך בורו ורוב שחקני הראגבי הובחנו לקראת סוף הקריירה או שנים ספורות לאחר הפרישה.
מחקר מוקדם יותר ומקיף יותר מצא כי הסיכון למחלות שכחה גבוה פי 8.5. הנהלת הליגה עצמה נוקטת במספר צעדי הגנה, כמו צמצום זמן המגע באימונים והשבתת שחקנים עם חשש לזעזוע מוח, צעד שנשמע מובן מאליו אך כנראה לא היה כזה.
בורו בימיו כשחקן (PA Images/PA Images via Getty Images)
הסיכון הזה מחייב אותנו לשאול שאלה גדולה, שרלוונטית גם במקרה של פוטבול שמתמודד עם אותה הבעיה ואף עם כדורגל, בכל הקשור לנגיחות (נושא עליו דיברנו בהרחבה בעבר). ספורט הורג. מקרים כמו של בורו עצובים מאוד, וייתכן כי היו יכולים להמנע אם הייתה הקפדה או אם הוא כלל לא היה משחק ראגבי.
זה דיון פילוסופי יותר, שמזכיר במידה מסוימת את הדיון סביב הסכנות בדברים כמו שתיית אלכוהול ועישון סיגריות. מצד אחד ברור שהם מסכנים את הגוף, מצד שני הסיכונים עצמם הם חלק שאי אפשר למנוע בחיים עצמם. ברגע שאדם יוצא מהבית הוא לוקח סיכון, אבל איפה עובר הגבול? מתי הסיכון גדול מדי?
אין תשובה אחת נכונה, ואין סיבה להתיימר לתת אחת. בני אדם שונים זה מזה. לכן התשובה של בורו עצמו מרתקת. "איבדתי הכרה כ-20 פעמים במהלך הקריירה, והיו לי עוד מאות זעזועי מוח קלים יותר", אמר ב-2021. "הרשויות התחילו להתערב אחרי שהקריירה שלי התקדמה, אבל אי אפשר להעלים את הסיכון בספורט שמבוסס על התנגשויות. למרות זאת, לא הייתי משנה שום דבר. אני מרגיש בר מזל". הוא אמר את זה, נדגיש, בעיצומו של המאבק במחלה.
בורו. אומץ לב (Richard Sellers/PA Images via Getty Images)
שנה לאחר מכן, וכשהמחלה החמירה, הוא המשיך באותו הקו. "צריך מחקר נוסף, המדגם של המחקרים השונים קטן. אני חושב שחליתי בניוון שרירים בגלל חוסר מזל ולא בגלל ראגבי, לא הייתי האדם שאני היום בלי המשחק. אני רוצה שהילדים שלי ישחקו בכל ספורט שהם רוצים, אשמח אם הם יהיו שחקני ראגבי", אמר בורו באמצעות טכנולוגיה שממירה מצמוצים לטקסט.
אי אפשר לבוא בטענות לבורו, אך מצד שני קשה להסכים איתו במאת האחוזים. הקשר בין ראגבי לזעזועי מוח מעלה לכל הפחות מספר סימני שאלה וכך גם בענפי ספורט אחרים, אבל הדיון שעולה מכאן הוא אולי דיון מורכב יותר או אקזיסטנציאליסטי יותר מאשר ספורטיבי. בהחלט חומר למחשבה.