הבלאגן שייצר קצת שקט
רק תתרן מדופלם יכול היה להתעלם מהניחוחות העבשים והמוכרים מהעבר אשר ריחפו להם לאורכו ורוחבו של יד אליהו הישן אמש, מעט יותר מדקה ושליש לסיום המחצית הראשונה מול מונאקו. כל עוד ריקדה לה היריבה הצרפתית על הפרקט מחד, בעוד הסמי פיינליסטית המקומית נתקעה, הסתרבלה ובעיקר נראתה לא קשורה לרמה, עלה ריח חריף של חיפוש אשמים במעלה הנחיריים של רבים וטובים מבאי ההיכל.
כי מונאקו הממש עשירה והממש מוכשרת נראתה לא פחות ממדהים. ומכבי, העשירה אבל פחות, נראתה לא פחות מרע מאוד. שוב, יש לומר. וירידת שחקנים לחדרי הלבשה, במקביל ליציאת אוהדים למזנונים, כשהמארחת במינוס 20, יכולה הייתה בשקט לסמל מצב שבו אנשים חשובים שמחליטים מתחילים לשמוע קולות. ואתם יודעים, או לפחות אמורים לדעת, מה קורה במכבי תל אביב כשמתחילים לשמוע קולות. נו, בלשון שיר האוהדים הצהובים, אם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין. וקטש, אתם יודעים, הוא דווקא כן חלק מזה. והוא מבין היטב.
אבל אז, משום מקום, הגיעה לה ריצת 0:8 שסגרה מחצית רעה בפיגור סביר. ואז הגיעו מחצית שנייה בכלל ורבע רביעי בפרט ואיתם חיבוקים של שמחה. של הקלה. של חזלו"ש. האם הכדורסל המצוין ששיחקה מכבי תל אביב במחצית השניה, והיא לגמרי שיחקה כדורסל כזה, מלמד אותנו דברים שלא הכרנו על נציגתנו בליגה השניה בטיבה? לזה נגיע מיד. נתחיל, ברשותכם, כרונולוגית.
רמה אחרת
במשך 18.5 דקות ראשונות זה הרגיש כאילו מכבי תל אביב נקלעה לארוע שגדול עליה במספר מידות. מונאקו, שכבר הספיקה העונה לפרק את בולוניה בחוץ ולגרד נצחון קשה על אנדולו בבית, עשתה שפטים במקומיים. וזה הורגש בכל אספקט ואלמנט במשחק. זה הורגש במשחק ההתקפה השוטף, המדויק והקצבי של האורחת, שהצליחה להגיע לפואנטה אחר פואנטה בהתקפה המסודרת, תוך שהיא חושפת ומצליחה לאתר את הטעויות או נקודות החולשה של מכבי תל אביב.
כאן, כדוגמא אחת בלבד, שימו לב לטמפו המצוין ולחסימות המתוזמנות במהלך שיסתיים בחדירה נהדרת לטבעת של סטראזל – ולבלוסונגיים, שמנצל הירדמות של בונזי קולסון בדרך לחיתוך לטבעת, מסירה ודאנק. הצגה.
עד כאן דוגמת התקפה יחידה. רוצים דוגמא מההגנה של מונאקו? 'סדר, למה לא? 23 נקודות קלעה לה מכבי תל אביב באותן 18.5 דקות איומות. הרבה מזה בשל כשליה. הרבה מזה בשל הדברים המרהיבים שעשתה הקבוצה מהנסיכות בכלל וביצע ג'ון בראון שלה בפרט.
קחו דוגמא. מכבי מריצה כאן תרגיל שתחילתו במעין חסימה בתנועה, סוג של BRUSH SCREEN, שמייצר לורנזו בראון לג'רל מרטין. ג'ון בראון, זה ששומר על המרטין, שובר את החסימה ללא קושי. אח"כ, כשסורקין מייצר חסימת פיק אנד רול ללורנזו בראון, שימו לב בבקשה לג'ון בראון (עם 3:34 על השעון הגדול), מסמן למייק ג'יימס שעכשיו זמן לקחת את מרטין שהתגלגל החוצה. ולחיפוי של האיש עם הקוקו פלאס משקף מיד לאחרי, עד שלורנזו בראון מסתבך לו עם כדרור, בדרך לאיבוד אחד מבין החמישה שהיו לו אמש.
עם כל הכבוד והקרדיט שניתן לדברים שקרו אתמול בחלק השני של המשחק, אפשר להניח שמונאקו בגרסה עייפה פחות (שיחקה 48 שעות לפני כן משחק ליגה אינטנסיבי וקשה בפריז), עם מייק ג'יימס שלא שוקע במוד של הרס עצמי (0/8 ל-3, וזאת לא הבעיה היחידה שהייתה לו אתמול) ועם מאמן שמגיב בהתאם למהלכים על הפרקט ולא פועל משיקולים של שיעבוד בכוח להיררכיה שלו, לא מאפשרת את הקאמבק הצהוב. מצד שני, למי אכפת?
מ ו מ נ ט ו ם
ואז הגיעו שני איבודי הכדור של מונאקו. הראשון, מקרי לחלוטין.
השני, פרי עבודת הגנה קבוצתית טובה, גם אם לא נקייה מטעויות. שימו לב בבקשה לאוסטין הולינס, מי שעלה אתמול בחמישיה כג'וקר הגנתי, ובמהלך הזה מצליח גם ללחוץ את מייק ג'יימס לפני שזה מקבל כדור, גם לעזור על החדירה של ג'יימס לכיוון הסל וגם לצאת ברוטציה הגנתית באופן שמונע את המסירה לאוקובו אשר בפינה הקרובה. יפה מאוד. משלב זה כבר נראו הדברים אחרת, כאמור. הדבר הכי חשוב בכדורסל, ולא רק, הוא מומנטום. הבעיה היא שאף אחד לא באמת יודע איך משיגים ומגיעים אליו. אפשר לנסות, אפשר לערבב, אפשר לשאוף – אבל אף אחד לא באמת יודע שום דבר על האלמנט היקר מכולם, על הגביע הקדוש. אפשר וצריך לצאת לתת קרדיט, תמיד, ליכולות של קהל ביתי להגיע אל אותו מומנטום נכסף, והרוחות של יד אליהו הישן כבר הפכו בעבר משחקים יותר גדולים, מול יריבות גדולות. מצד שני ואולי אולי, הסיפור כאן הוא לא רק מיסטי, אלא אשכרה קשור בהחלטות כדורסל הגיוניות.
לא רק מיסטי (אלן שיבר)
שכל אחד יעשה את העבודה שלו
בטור שאחרי הטרחה מול פנר תהיתי כאן מה הטעם בהחתמת שחקנים שיודעים לעשות דבר מסוים, רק כדי לדרוש מהם את ההיפך הגמור. וגם אתמול, למרבה האכזבה, הציג קטש לראווה מחצית ראשונה שכולה המשך שימוש תמוה בכוח האדם אשר לרשותו.
כי שוב ראינו את בונזי קולסון, אחד שהגיע למכבי תל אביב בזכות יכולות איקס, חוזר להיות זה שעומד בפינה, מתבאס ומבאס. ושוב קיבלנו את הרכב הסנטרים, פויתרס את ניבו, ששום דבר טוב לא יצא ממנו. ושוב נזרקה אל הפרקט שלישיית הגבוהים בצוותא, כשג'רל מרטין מוצא עצמו בעמדת הסמול פורוורד, כשהוא (ממש, אבל ממש) לא ידע שהוא כזה.
ותאמינו או לא, אבל הניסויים או האילוצים הללו לא הצליחו. שוב. וההרכב שעבד, גם באותו מומנטום מדובר אבל בעיקר ברגעים הטובים של המחצית השניה, היה כזה שבו ה-4 של מכבי הוא אחד שאשכרה מכיר את העמדה. ג'רל מרטין כבר אמרנו? בונזי קולסון כבר ליהגנו? שניהם שחקנים שרחוקים מאוד מלהיות מושלמים, ואולי אפילו מתאימים, לדרישות שיש לקבוצת יורוליג בעל שאיפות מהפאוור פורוורד שלה. אבל הם לפחות מכירים את המלאכה. ואתמול ביצעו אותה ברמת ביצוע גבוהה יותר מאשר החלופה המאולתרת.
2<3=4
התחושה הראשונית, בסיום המשחק אתמול, הייתה שמכבי החלה לנצח במקום שבו הכדורסל הסתיים. ואולי יש להוסיף ולתקן שבמקום שבו הסתיימו הרעיונות של עודד קטש. במחשבה שנייה, לא בטוח בכלל שזה נכון. כשחושבים על זה לעומק, חלק משמעותי מהדברים הטובים שקרו במשחק ההתקפה הצהוב, במחצית השניה, הגיע דווקא מחידודים ודיוקים התקפיים – ולא בהכרח בגלל איזשהי התפוצצות כשרון אקראית.
שניה, עצירה מתודית: מה רע, בעצם, בהתפוצצות כשרון? האם כדורסל של כשרון טהור שווה פחות מכל מיני קשקושים קבוצתיים או קלישאות של הנעת כדור?
לא בהכרח התפוצצות אקראית (אלן שיבר)
אם נחזור לרגע מאותו עצירה מתודית, אפשר לנקז את הדיון הזה לכיוונו של ווייד בולדווין הרביעי. אותו רביעי שדוח הסקאוטינג שלו כולל לא מעט אזהרות מסע באשר ליכולת שלו לקלוע מחוץ לקשת שלוש הנקודות. כי אם הנתונים משקפים, אז קשה מאוד לייצר ריווח כשיש גארד שחי בעיקר על זריקות מחצי מרחק. אוקיי, בואו וניתן למספרים לדבר.
בעונתו הראשונה ביורוליג, כשהוא במדי אולימפיאקוס, שיחק בולדווין 24 משחקים – וקלע רק 8 שלשות. במצטבר. ב-27% הצלחה. עונה לאחר מכן, במינכן, קלע הרביעי כמעט שלשה אחת למשחק, ב-28%. קפצנו שנה, עברנו לחבל הבאסקים, וגילינו שבבסקוניה כבר חצה בולדווין (בממש מעט) את רף השלשה אחת למשחק – ואפילו שידרג את מספריו לכדי 34%. מדהים זה לא. טוב מאוד זה גם לא.
ועכשיו לארץ הקודש. עד כה שלושה משחקים באירופה, וכבר 10 שלשות מוצלחות, ב-48%. האם מקרי? האם המשך ההתקדמות הזוחלת מהעונות הקודמות? אין לי שמץ של מושג. מה שכן אפשר להגיד, ואפילו להראות, זה שכל השלשות הללו הגיעו מרמת ביצוע גבוהה במשחק ההתקפה של מכבי תל אביב.
היידה, אז זמן להראות. כאן, לכאורה, שוב תקוע לו בולדווין בפינה בעוד לורנזו בראון מכדרר לו. מצד שני, שימו לב בבקשה לתזמון המדויק ברמת הביצוע, כשבדיוק במקביל לחיתוך פנימה של פויתרס, משפר לו בולדווין את הזווית (יענו, LIFT) ומקבל את הכדור כשהוא מוכן – ובתנועה. נחמד.
נמשיך. זוכרים את התנועה של בולדווין מהפינה במעלה קשת שלוש הנקודות? אז קבלו אלמנט דומה. כאן, אחרי שהכדור אפילו זז קצת, מגיעה הפואנטה בדמות חסימה של מרטין לבראון (במהלך א-לה VEER) בצד אחד, בעוד שפויתרס חוסם בצד השני לבולדווין. גם כאן מקבל הרביעי את הכדור כשהוא מוכן ובתנועה. וכאן, יש להוסיף, אחלה של רמת ביצוע של כל הנוגעים בדבר. אחרון לעניין זה. בהתקפה הזאת בולדווין הוא המכדרר. וסורקין הוא החוסם. ליתר דיוק, סורקין הוא זה שמראה ומשמיע חסימה, באופן שמחייב את תגובת ההגנה. ותגובת ההגנה, במקרה הזה, כוללת גם את ההקפאה של מוארמן – ובעיקר את הנסיגה אחורה של מייק ג'יימס. ואז טריצה. להגיד לכם שזאת שלשה קלה? לא. להגיד לכם שאפשר לבנות על אחוזי קליעה גבוהים כאלו? גם לא. להגיד לכם שגם המהלך הזה הגיע מדיוק ותזמון טוב של משחק ההתקפה? חד משמעית כן. הציוות של בראון את בולדווין טומן בחובו פוטנציאל גדול, לצד בעיות מובנות. אם יואיל ווייד בולדווין הרביעי לקלוע באחוזים שלא אפיינו את הקריירה שלו עד עכשיו, אז אפשר להתחייב שהציוות, ולא רק הציוות הזה, יהיה סנופי דיסקו. נעקוב בעניין.סורקין
משהו טוב קרה אמש עם רומן סורקין. משהו מוזר קרה אתמול עם רומן סורקין. משהו ממש טוב וממש מוזר קרה אתמול למכבי תל אביב בדקות של רומן סורקין. יש הרי לא מעט דברים שכבר למדנו לאהוב ולהעריך אצל העלם שגדל באשדוד, עיר האורות בשבילכם. הידיים הטובות, הקפיציות, יכולת החסימה וכו'. יש גם לא מעט דברים שכבר למדנו לאהוב פחות. למשל בעיית העמדה של סורקין, שמצד אחד מרגיש שברירי מדי לעמדת הגבוה ומצד שני מאותגר קליעתית ביחס לעמדה מספר 4.
למשל חוסר היכולת של רומן סורקין לקבל החלטות איכותיות ויציבות בהגנה. אפשר לקונן על מה שאין (לפחות עדיין), אבל אולי עדיף להתלהב וללכת עם מה שיש. ויש הרבה מאוד דברים שכן אפשר לקבל מסורקין, ואתמול ראינו מגוון רחב ומלהיב למדי שלהם. כאן, בהרכב שבו קולסון הוא ה-4 שלצידו, מקבל סורקין את הכדור, בסופו של יום, באמצע הרחבה. ובחיאת, תראו את הטכניקה ברגליים. ובחיאת, תראו את הטכניקה בידיים. רוצים דיוק? קבלו. כשהכדור הולך פנימה לבולדווין, שזה אחלה רעיון, סורקין מניח חסימה מדויקת שמאפשרת את המסירה החוצה לדיברתולומיאו. רוצים אתלטיות? בכיף. גם כאן, בכובעו כסנטר וכשלצידו קולסון, מצליח סורקין להזיק ליריבה שלו, הפעם כשהוא חוצה את הרחבה, מנצל את העזרה של הול על החודר ואת ההרדמות של אוקובו שנמנע מלנסות ולחסום סורקין בדישו, בדרך לריבאונד אחד מתוך התשעה שליקט אתמול. רוצים הגנה? למה לא אמרתם? הנה ה-מהלך שכולו ד"ש עם שיר למייק ג'יימס.
3 נקודות לסיום
1. הגנה – לא יודע להגיד מהי מידת המחויבות של שחקני מכבי תל אביב, בהמשך לפליטת הפה (?) של קטש במסיבת העיתונאים. כן יודע להגיד שלפחות ברמה האינדבידואלית, אין סיבה שמכבי תל אביב תשמור כפי ששמרה עד לאותו רגע של מומנטום. מצד שני, נמתין עם גיפים וסרטונים ליום חמישי, כדי לראות שהדקות האיכותיות בהגנה דאמש הן לא ארוע נקודתי.
2. רוטציה – היי, לא תאמינו: אוסטין הולינס קיבל אתמול קצת מעל 14 דקות, ואפילו תרם לא מעט. היי, לא תאמינו: ג'יילן אדאמס זכה לכ-7 דקות, אולי במהלך של יאוש, אבל היה אחראי על 2 מהלכים שבלעדיהם מי יודע איך היה נגמר. האם למדנו אתמול דברים חדשים על האיכויות או הרוטציה הצהובה? יכול להיות שכן. האם למדנו דברים חדשים על השימוש הנכון בשחקנים/בעמדות? יכול להיות שכן. מצד שני, מה שחשוב זה לא מה שאנחנו למדנו, אלא המסקנות שנקבל כבר החל מהמשחק הקרוב.
3. עם שוך האופוריה – אז היריבה הצרפתית האיכותית יותר כבר השאירה כאן ומאחוריה את הנקודות. מחר יש וילרבאן וננדו דה קולו, במשחק שטומן בחובו לא מעט סכנות שעלולות להעיב על האופוריה שבתל אביב. משחק מבולגן פחות ואחראי יותר של לורנזו בראון יכול לעזור לשמור על הבית, ועל השקט שאליו התייחסנו בתחילתו של הטור.