מורשת היא דבר מורכב. בין אם מדובר בהרגשה שאנחנו משאירים על סביבתנו ברגע שאנחנו יוצאים מהחדר או מה שיזכרו מאיתנו שנים אחרי לכתנו, זה נושא שמעסיק ברמה מסוימת כל אחד ואחד. מה יחשבו עלינו בסופו של דבר. במקרה של ספורטאים גדולים שמודיעים על פרישה, הדיון גדול פי כמה וכמה.
בסוף, כשמגיעים לסכם קריירה של שחקן, מסתכלים על אותה מורשת. מה הוא עשה ומה שיזכרו ממנו. ברוב המקרים מדובר באותו הדבר, אך המקרה של גונסאלו היגוואין, מי ששיחק השבוע את משחקו האחרון, הסיפור מסובך יותר.
מצד אחד, אין ספק שהיגוואין היה שחקן גדול. שלוש אליפויות בספרד, שלוש אליפויות באיטליה, נעל הזהב בסרייה A ושנים מוצלחות מאוד בריאל מדריד, נאפולי ויובנטוס יחד עם תקופות בצ'לסי ובמילאן. כשמוסיפים לזה 76 הופעות בנבחרת ארגנטינה, מתחוור רזומה עשיר של שחקן שהיה משמעותי במפת הכדורגל העולמי במשך כמעט עשור.
למרות זאת, המורשת שלו מורכבת יותר. בסוף, מה שזוכרים הם השערים אותם הוא לא הבקיע. ההחטאה באחד על אחד מול מנואל נוייר בגמר מונדיאל 2014, ההחטאה מול שער ריק שהובילה להדחתה של ריאל מדריד מליגת האלופות מול ליון, החמצת הפנדל בגמר קופה אמריקה ב-2015 והפספוס הנוסף בגמר הקופה אמריקה סנטריו ב-2016.
שיחק בקבוצות פאר (Angel Martinez/Real Madrid via Getty Images)
בנוסף אליהן, הייתה לו החמצה ענקית במדי ריאל מדריד מול בורוסיה דורטמונד ושורה של פספוסים בטוחים במדי נאפולי, יובנטוס וצ'לסי. פנדלים שהולכים למשקוף, בעיטות חזקות מדי באחד על אחד שלא קרובות לשער או גולים בטוחים, לפחות על הנייר, שהולכים החוצה. כשהאוהד הממוצע חושב על היגוואין, הוא חושב על רגעים שבהם הוא תפס את הראש מעצבים.
ולכן, המורשת של היגוואין כל כך מרתקת. יש הרבה חלוצים שמחטיאים בכמויות גבוהות, וכאנשים שרואים כדורגל ישראלי אנחנו נתקלים בחלקם כל שבת מחדש. אבל השילוב בין ההחמצות לבין המעמדים יוצר שילוב מרתק, גם מבחינת היגוואין עצמו וגם מבחינת ההשקפה שלנו על ספורט.
להחמיץ זה דבר אחד. להחמיץ בגמר גביע המונדיאל, בגמר הקופה אמריקה (פעמיים), בחצי גמר ליגת האלופות, בגמר עצמו (בו רשם שתי בעיטות למסגרת בדקות הפתיחה ואז חטף רביעייה מריאל מדריד בשיאה) ובגמרי גביע באנגליה ובספרד זה דבר אחר. הוא הגיע למעמדים הגדולים ביותר פעם אחר פעם, ולפספס שערים בטוחים פעם אחר פעם.
אין הרבה שחקנים שחלקו כל כך הרבה זמן גם עם ליאו מסי וגם עם כריסטיאנו רונאלדו, בטח בהרכב. היגוואין הגיע בזכות למעמדים האלה בזכות שילוב בין מהירות, חוש לשערים ותנועה טובה בהתקפה, שאפשרה לו לעבור בין מספר עמדות ולשחק לצד חלוצים גדולים. ב-2011/12 הוא הבקיע 22 שערי ליגה בעונה וזכה באליפות בריאל מדריד לצד רונאלדו שכבש 46 שערים. ב-2015/16 הוא היה מלך השערים של הסרייה A עם יותר שערים ממשחקים.
ארגנטינה בכתה בשבילו ובגללו (Matthew Ashton - AMA/Getty Images)
אבל בכל זאת, חלוץ לא נמדד ברביעיות מול מלאגה או שלושערים מול ססואולו ו-ורונה, אלא בגמרים. במשחקים הגדולים באמת. היגוואין אמנם הבקיע שער ניצחון ברבע גמר המונדיאל מול בלגיה, כבש צמד במשחק בו יובנטוס עלתה לרבע גמר האלופות על חשבון טוטנהאם או צמד נוסף בחצי הגמר מול מונאקו, אבל עונות כדורגל לא מוכרעות בשמיניות וברבעים. הן מוכרעות בגמרים עצמם.
והיגוואין לא היה שם בגמרים עצמם. המעריצים של מסי טוענים, במידה לא מבוטלת של צדק, שהיגוואין מנע מהפרעוש מונדיאל. מעריצי רונאלדו עשויים לטעון שהפורטוגלי והבלאנקוס הצליחו משמעותית באירופה אחרי שהוא עזב והגיע חלוץ שמתעלה במאני טיים, והשנאה להיגוואין היא אולי המקום היחיד בו שניהם יסכימו על אותו הנושא.
היגוואין עצמו אף הודה בעבר שהתמודד עם דיכאון לאורך הקריירה. "לא ציפיתי לקבל את הכדור, זה נראה קל יותר ממה שזה היה באמת", אמר היגוואין כשנשאל על ההחמצה היא בגמר מונדיאל 2014, "קיבלתי אותו ולא הצלחתי להבקיע. אני לא חושב שאעסוק בכדורגל מקצועני אחרי הפרישה, אפתח בית ספר כדי ללמד ילדים את כל מה שסבלתי ממנו בדרך למי שהייתי היום. אולי הם ידעו להתמודד עם זה טוב יותר ממני".
בהמשך, הוא חשף כי כמעט פרש מכדורגל ב-2016. באותה עונה הוא הבקיע 35 שערים ב-36 משחקי ליגה במדי נאפולי, אך רשם החמצה מזעזעת בגמר הקופה אמריקה והפסיד עם ארגנטינה בגמר טורניר גדול שלישי ברציפות. בכל אחד מהם פספס שער בטוח.
תחושת החמצה (JUAN MABROMATA/AFP via Getty Images)
השנים הגדולות של היגוואין חפפו, כמעט באופן מלא, לשנים בהן פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם נכנסו לחיים שלנו. הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של יוצרי הממים למיניהם והפך לבדיחה קבועה במשך שנים ברשת, והוא אף הודה בעצמו שזה השפיע עליו.
הוא גילה חוסן מנטלי מרשים כשהתאושש משברונות לב, פציעות כמו פריצת דיסק וביקורת בכמויות מסחריות בדרך לקריירה מרשימה. חבטו בו פעם אחרי פעם והוא התאושש. ההחמצות שלו אולי מנעו מכמה קבוצות ניצחונות גדולים, אך אותן קבוצות לא היו מגיעות למעמדים האלה בלעדיו (ארגנטינה, למשל, הייתה יכולה להיות מודחת ברבע הגמר מול בלגיה אלמלא השער של היגוואין ואז מעולם לא הייתה מפסידה לגרמניה בגמר).
אלבר קאמי התייחס למשהו דומה בספרו המיתוס של סיזיפוס, בו ניסה לתאר את דמותו של סיזיפוס היווני שגלגל אבן במעלה ההר רק כדי ליפול ביחד איתה. "כל גרגר באבן, כל הבהוב של ההר לעצמו, הוא עולם. המאבק והניסיון להגיע לפסגה עצמה מספיק כדי למלא את לב האדם", כתב. חשוב להסתכל גם על הדרך, גם אם בסוף יש תחושת פספוס.