ג'רארד פיקה היה חלק מקבוצת הכדורגל הגדולה בהיסטוריה, או לפחות אחת מהן: ברצלונה של 2009 עד 2013, שזכתה ב-4 אליפויות ופעמיים בליגת האלופות. הוא זכה בשמונה אליפויות סך הכל כשחקן משמעותי בקבוצה, ומחזיק בכל המאפיינים של אגדת ברצלונה: בלם קטאלני שיודע להניע כדור וגם להבקיע, בוגר לה מאסיה ושחקן שהראה נאמנות למועדון מספר פעמים.
למרות זאת, לחלק גדול מאוהדי ברצלונה נמאס ממנו, ובטח שהם לא רצו לראות אותו פותח בקלאסיקו מול ריאל מדריד, בוודאי אחרי הטעות הגדולה ב-3:3 מול אינטר, המשחק שסיים מעשית את דרכה של בארסה בליגת האלופות. מאחד השחקנים האהובים בקבוצה ומועמד ודאי לתפקיד נשיא המועדון בעתיד, הוא הפך למוקצה מחמת מיאוס. שחקן שכבר נהיה משעמם לא לחבב אותו.
למה זה קרה? התשובה הקצרה היא בגלל שהוא לא מספיק טוב. אבל זה מעבר לכך. בואו נצלול פנימה. מה הוביל לדעיכה של ג'רארד פיקה?
הצד המקצועי: נעליים גדולות
פיקה בלם טוב, אך מעולם לא היה באמת "וורלד קלאס". גם בשנים הגדולות ביותר של ברצלונה היא זכתה באליפויות כשספגה 42 שערים בעונה למשל, אך כבשה 115 (2012/13). בזכייה באלופות ב-2009, אגב, הם ספגו למשל 3 שערים בשני משחקים מול ליון וניצחו 3:6 בשמינית.
הפך למוקצה מחמת המיאוס, פיקה (getty)
הקבוצה התבססה על הנעת כדור ועל התקפה. פיקה אולי היה שחקן השדה החלש ביותר בהרכב האגדי ההוא, והשילוב המושלם ליד קרלוס פויול. לרוב, כששני בלמים משחקים אחד ליד השני, אנחנו רואים אחד בתפקיד "מנהיגותי" יותר בקו האחורי כמי שמכוון ומסדר את ההגנה והשני בתפקיד חופשי יותר, כך שהוא יכול לנצל את הפיזיות ולקחת סיכונים בזמן שהשני מגבה אותו. אחד שמהווה מעין עוגן ואחד בתפקיד אגרסיבי יותר, כפי שהגדירו זאת ב"אתלטיק".
למזלו של פיקה, הוא שיחק ליד עוגנים כאלה לכל אורך הקריירה. במנצ'סטר יונייטד של 2007/08 הוא פתח לצד ריו פרדיננד, בנבחרת ספרד היה לו את סרחיו ראמוס (מהבלמים הבודדים שהצליחו בשני התפקידים), ובברצלונה היו שניים כאלה.
בין 2008 ל-2012, בתור הזהב של פיקה בקבוצה, זה היה קרלוס פויול. הקפטן הוותיק ואחד הבלמים הגדולים בהיסטוריה היה העוגן שמכוון את חבריו לקבוצה, בעוד פיקה היה חופשי יותר ורשם הצלחה גדולה בתיקולים, חטיפות ותפקידים שדורשים הגנה "אקטיבית", ולא הכוונה של חבריו. לאחר מכן ראינו ירידה בהצלחתה של ברצלונה, בין היתר בעקבות דעיכתו של פויול, עד שהם מצאו פתרון אחר.
המעבר של חאבייר מסצ'ארנו מהקישור להגנה היה אחד הדברים שהחזירו את ברצלונה לגדולתה ומרכזי בהצלחה של הקבוצה ב-2015. מסצ'ארנו, אחד השחקנים החכמים שהכדורגל ראה בעשורים האחרונים, הצליח לעבור לתפקיד הבלם ולבצע משימות טקטיות, בעוד פיקה היה חופשי יותר. השילוב בין השניים היה מרכזי בזכייה האחרונה של הקבוצה בליגת האלופות.
הימים היפים כבר מאחורי פיקה (getty)
לפיקה היו שנים טובות גם לאחר מכן. הוא נבחר לקבוצת השנה של אופ"א ב-2016 ועד 2017, פחות או יותר, היה בלם לא רע בכלל. באותה שנה, ובאופן לא מקרי, התחילה הדעיכה של ברצלונה בליגת האלופות. הם איבדו יתרון 1:4 והפסידו לרומא באלופות, ובשנה העוקבת איבדו 0:3 מול ליברפול באנפילד.
בשני המקרים פיקה היה בהרכב, אך הפעם הוא היה אמור לעבור לתפקיד ה"עוגן" בהגנה. נגד רומא הוא פתח לצד סמואל אומטיטי, בעוד נגד ליברפול הוא פתח לצד קלמון לנגלה. שניהם, כמובן, רחוקים שנות אור מפרדיננד, ראמוס או פויול. הם היו אמורים לעבור לתפקיד של פיקה, כבלמים צעירים ופיזיים יותר.
פיקה עצמו לא הצליח לעבור לתפקיד המנהיגותי בהגנה. הוא המשיך לעשות טעויות והפעם לא היה בלם שיחפה עליו, מה שהוביל לביקורת רבה. גם בתפקיד השני, האגרסיבי יותר, ראינו דעיכה די ברורה. הוא התמודד עם פציעות ועם עומס אחרי שנים בהן שיחק כמות משחקים גדולה והתקשה לעמוד בקצב של המשחק.
בסוף, כמו שפיקה יודע כנראה יותר טוב מכל אחד מאיתנו, הירכיים לא משקרות. הוא לא היה מספיק טוב בשביל להישאר בהרכב של ברצלונה, בכל אחד מהתפקידים, אבל נשאר בכל זאת. באופן טבעי זה הוביל לייאוש מצד האוהדים.
נקלע להרכב במקרה (getty)
הצד התדמיתי: משחקן לעסקן
גם אם העונה תיגמר בלי אליפות ובהדחה מהליגה האירופית, פיקה עדיין ייזכר כאחד הבלמים הגדולים בתולדות המועדון. אמנם הוא לא צריך להיות בהרכב, אך ההצלחה בשנים הגדולות תעמוד לזכותו. הבעיה היא שהוא עדיין בהרכב, ומצא את עצמו פותח במשחק החשוב ביותר של הקטאלנים העונה גם השנה.
כבר בגיל 30 הוא אמר שהוא רוצה להפוך לנשיא ברצלונה בעתיד, ניצל את מעמדו במועדון והפך לדמות סמי פוליטית בקבוצה. פחות פאולו מאלדיני ויותר סילביו ברלוסקוני. אחרי שהוא פרש מנבחרת ספרד הוא פעל למען עצמאות קטאלוניה, וזה הרגיש כאילו הוא מכין את הקרקע למען ריצתו האפשרית לנשיאות.
יחד עם הדעיכה על המגרש, זה מרגיש כאילו הוא הפך מבלם לעסקן. פעם אחת שמענו שהוא ניסה לקנות את נוטס קאונטי, בפעם אחרת הוא ניצל את קשריו האישיים כדי להחתים ספונסר (רקוטן) לברצלונה, הוא קנה את אנדורה, בה משמש כבעלים במקביל לתפקידו כשחקן, והיה מעורב בארגון אירועי ספורט רבים כמו הסופר קאפ הספרדי.
פרשה מביכה במיוחד חשפה שנשיא ההתאחדות הספרדית הסכים לשלם לפיקה 6 מיליון יורו בהשפעת שינוי הפורמט של הסופר-קאפ הספרדי והעברתו לערב הסעודית. זה הרגיש, ועדיין מרגיש, שפיקה לא מספיק טוב בשביל להיות כדורגלן, אבל ממשיך להרוויח מהבמה שהוא מקבל מברצלונה בזמן שהוא עושה נזק לקבוצה עצמה.
אוהדי בארסה הרגישו כאילו "מערבבים" אותם, והתגובה של פיקה עצמו לא עזרה ("ניגוד עניינים תלוי בערכים של כל אחד, לא אתנצל. לא מקובל ששחקן עושה את זה לפני הפרישה, אבל אני נהנה"). במקביל, הוא המשיך לקבל הון עתק מברצלונה. פיקה הרוויח 30 מיליון יורו בעונה לפי פרסומים בספרד בשנים בהן לא היה קרוב להצדקת הסכום.
הוא קיצץ בשכרו למען המועדון, אך השנה מרוויח כ-600 אלף יורו בשבוע לפי Capology. בקבוצה שמתמודדת עם משבר כלכלי אחרי רצף של עסקאות רעות, הנוכחות של פיקה בהרכב והשכר המנופח הובילו לעוד ביקורת.
כבר בינואר כתבנו כאן על הדילמה של ברצלונה סביב ג'ורדי אלבה, סרחיו בוסקטס ופיקה עצמו כשחקנים גדולים בעבר אך כאלה שלא שווים מקום בהרכב. הקטאלנים הצליחו לצאת ממשבר כלכלי קשה ולהחתים שורת שחקנים בקיץ, אבל בכל זאת מצאו את עצמם עם פיקה ובוסקטס בהרכב במשחק הגורלי מול אינטר. פיקה עצמו כלל לא היה בתוכניות, אבל הפציעות של רונאלד אראוחו, אנדרס כריסטנסן, ז'ול קונדה ובמידה פחותה הקטור ביירין לא השאירו לצ'אבי ברירה. קשה להאשים יותר מדי את הבלם החמישי שלך.
אחד הדברים הקשים ביותר בכדורגל הוא לדעת להפרד מסמלים בזמן. נקודת השוואה מעניינת, אגב, היא סרחיו ראמוס שנבעט מריאל מדריד בגיל 35 אחרי עונה לא רעה בכלל, גם מתוך רצון של פלורנטינו פרס לא לשלם לו משכורת גבוהה וגם מתוך רצון טבעי ברענון השורות. לא כך אוהדי ברצלונה רצו שזה יקרה, וקשה להגיד שהכתובת לא הייתה על הקיר לפחות מאז 2017.