כשמכבי תל אביב פוגשת את הפועל ירושלים זה תמיד המשחק הכי גדול שיש. גם בעונות פחות טובות של אלה או של אלה, היוקרה והמשמעות גדולים פי כמה, וכמה מהמשחקים הכי גדולים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי היו בין שתי היריבות המיתולוגיות של הכדורסל הישראלי. הערב (ראשון) ב-20:15 הן יעלו על הפרקט לראשונה זו מול זו לעונת 2022/23 וזה יהיה זמן טוב לבחון כמה שאלות רלוונטיות בשלב הזה של העונה.
1. כשלורנזו ינוח
נכון, מכבי תל אביב היא קבוצה מוכשרת ועמוקה, בטח ביחס לכל יריבה אחרת בליגה. אבל לפחות עד עכשיו היא הקבוצה של לורנזו בראון. "אנחנו נגיע לאן שלורנזו ייקח אותנו העונה", אמר עליו עודד קטש דווקא אחרי משחק קצת פחות טוב שלו, בניצחון על הפועל תל אביב בדרבי. בראון, ששיחק 35 דקות בהפסד המרגיז לכוכב האדום ביום שישי, סובל גם מפציעה קלה בקרסול, ובתוספת לעובדה שהוא חייב מנוחה אחרי שבארבעת המשחקים השבוע שיחק 129 דקות - 32.5 דקות בממוצע למשחק - ההתאוששות הכרחית.
בראון עבר תקופה פחות טובה וחזר לעצמו עם תצוגה מרשימה בבלגרד (התקפית והגנתית), למרות ההפסד של הצהובים. קטש יצטרך אותו חד ורענן ככל הניתן לקראת באיירן מינכן ביום שישי. בליגה, הפעם היחידה שבה לורנזו נח היתה נגד הגרסה המאוד חלשה וחסרה של הפועל אילת, לפני פגרת הנבחרות, שבה הצהובים לא באמת היו צריכים אותו כדי לנצח. הערב מדובר בסיפור אחר, כי היריבה איכותית בהרבה.
לכן, בלי השחקן המרכזי שלו בקו האחורי, עודד קטש יצטרך למצוא פתרונות. מי שאמור לקבל לא מעט דקות בעמדה מספר 1 הוא ווייד בולדווין, ששיחק כרכז בבאסקוניה בעונה שעברה. השאלה היא מי ייכנס לרוטציה במקום בראון, בהנחה שג'יילן אדאמס וג'ון דיברתולומיאו יקבלו דקות. או, במילים, אחרות, האם יפתח זיו יקבל סוף סוף את הצ'אנס.
הסיטואציה של רכז נבחרת ישראל מורכבת. הוא ידע כבר בקיץ שהוא יצטרך להרוויח את המקום שלו בתוך הסגל ורצה להישאר ולהילחם. אלא שבינתיים, פשוט אין לו זמן מגרש. ביורוליג הוא בילה העונה על הפרקט שתי דקות ו-43 שניות בסך הכל, ואם נדמה היה שלפחות בליגה הוא יהיה אחד העוגנים המרכזיים, אז בדרבי הוא היה בסגל ולא שיחק שניה. אולי דרך משחק טוב מול יריבה בפרופיל גבוה כמו הפועל ירושלים הוא יצליח לפלס את הדרך חזרה לעניינים. ואם לא, אז אולי זה כבר לא יקרה.
יפתח זיו. יכנס לוואקום? (עודד קרני)
2. ההגנה של דז'יקיץ'
הפועל ירושלים היא קבוצת הגנה טובה מאוד. המספרים מספרים שהיא סופגת 69.7 נקודות למשחק, שזה הכי מעט בליגה. קצב המשחק שלה אמנם איטי יחסית (רק הפועל חיפה קולעת פחות נקודות בממוצע בליגה) אבל אין ספק שהאוריינטציה של הקבוצה הזו היא הגנתית באופן מובהק. הערב, ההגנה האדומה תעמוד למבחן שאולי ייתן אינדיקציה טובה יותר לגבי כמה היא איכותית.
ברצף ארבעת הניצחונות האחרונים, הפועל ירושלים פגשה את גלבוע/גליל, הפועל אילת, הפועל חיפה והפועל גליל עליון - כששלושה משחקים נערכו בארנה. האדומים ספגו 63.7 נקודות בממוצע בארבעת המשחקים הללו, שזה מרשים - נגד כל יריבה בכל שלב של העונה - אבל מנגד, מדובר בקבוצות שנמצאות במאזן שלילי ולא נמנות, בטח נכון לעכשיו, על צמרת של הליגה.
לכן, המשחק הערב - הקשה ביותר שיש לליגה להציע, ומול קבוצת ההתקפה הטובה ביותר (95.6 נקודות למשחק) - ייתן מדד יותר מהימן לגבי האיכות של ההגנה של דז'יקיץ'. היא מצליחה להגביל את היריבות שלה ל-31% בלבד מחוץ לקשת עד כה העונה, ואם תצליח לעשות כן אפילו למכבי ת"א ולגרור אותה למשחק בקצב שלה, בסקור נמוך, היא בהחלט תוכיח שבאמת היא בנתה העונה משהו מיוחד ברמה ההגנתית.
קבוצת הגנה טובה (אלן שיבר)
3. מי רוצה את ג'יילן אדאמס?
ככל שזה היה תלוי בו, יכול להיות שג'יילן אדאמס היה לובש העונה את האדום של הפועל ירושלים. אלא שלמרות שהוא נתן עונה ענקית בארנה, עם מספרים נהדרים וכמה רגעי קסם, ירושלים היתה זו שהעדיפה שלא לנסות אפילו לחדש את הקשר. אלכסנדר דז'יקיץ' בנה סגל בצלמו ובדמותו, עם שחקנים בעלי תכונות ספציפיות, ואדאמס לא קיבל הצעה לחוזה חדש מקבוצתו בעונה שעברה.
ייתכן שגם אם ירושלים היתה מציעה לאדאמס חוזה זה לא היה יוצא לפועל לאור העובדה שהדרישות הכספיות שלו היה גבוהות בהרבה ביחס לעונה שעברה, אבל בשורה התחתונה - דז'יקיץ' וירושלים העדיפו שחקנים אחרים, עם יכולות הגנתיות מוכחות יותר.
אדאמס פתח את העונה הזו בלי קבוצה, חיכה להזדמנות הנכונה. היו לו הצעות מרוסיה ומסין בכסף גדול (יותר ממה שהוא מרוויח במכבי ת"א), אבל הוא עוד חיכה ל-NBA והעדיף, אם כבר, יעדים קצת יותר אטרקטיביים באירופה. הפניה ממכבי ת"א הגיעה ממקום של לחץ מצידה, בימים שבהם דארן היליארד היה פצוע, אוסטין הולינס לא היה בעניינים, יפתח זיו כאמור לא קיבל קרדיט, וקטש היה חייב עוד שחקן בקו האחורי, שיודע לייצר נקודות ולהוביל כדור.
ביורוליג אדאמס עדיין מתקשה, ובשלושת המשחקים בשבוע שעבר לא קלע ולא נקודה אחת, אבל הליגה הישראלית היא כבר לגמרי איזור הנוחות שלו. בשלושת משחקיו במסגרת המקומית הוא קלע בספרות כפולות ואף היה המצטיין מול הפועל חולון, כשהערב הוא גם יראה סדין אדום מולו - הקבוצה שהיה הכוכב שלה בעונה שעברה, שהעדיפה לוותר על אפילו על האפשרות להשאיר אותו.
בין הכיסאות (אלן שיבר)
4. חידת קאדין קרינגטון
כבר בגביע ווינר, היה ברור שהפועל ירושלים הצליחה לשים את ידה על שחקן איכותי. קריגנטון הרי כבר הגיע ליורוליג, אבל רק פציעות וחוסר מזל עיכבו אותו והחזירו אותו אחורה. היכולת שלו לייצר נקודות לעצמו, בטח בזמן קצר, גרמו לו להיראות כמו הגו טו גאי של הקבוצה המתחדשת בבירה, אלא שלפחות עד עכשיו - משהו לא מתחבר לו עדיין.
בכל הנוגע לכמות הדקות, הוא שביעי (!) בקבוצה עם 19.2 דקות בלבד בממוצע למשחק, וזה בלי להחשיב את סים סנדר ונה ששיחק רק שני משחקים. דז'יקיץ' החליט כבר בפתיחת העונה שהוא מעדיף ש"דינו" לא יפתח בחמישיה כדי שיהיה לו כוח אש מהספסל שיוכל לשנות משחקים, אבל כרגע זה עדיין לא זה - כשקרינגטון לא יציב בכל הנוגע לתרומה ההתקפית: נגד חולון, גלבוע ואילת הוא קלע 15, 20 ו-17 נקודות בהתאמה, אבל נגד הרצליה, הפועל חיפה וגליל עליון (שני המשחקים האחרונים של ירושלים) הוא קלע 3, 3 ו-7 נקודות בהתאמה.
ההגעה של ברנדון בראון, שעדיין לא יהיה בסגל הערב, מגיעה כתוספת לקבוצה ובטח לא על חשבון קרינגטון, אבל עלולה במידה מסוימת לפגוע לו בדקות או אפילו להגיע במקומו בסגל במשחקים מסוימים. העניין הוא שלאורך ההיסטוריה, הניצחונות האלמותיים של הפועל ירושלים על מכבי תל אביב הגיעו לא מעט בזכות הצגות יחיד של שחקני התקפה, כמו עדי גורדון, בילי תומפסון, טימי באוורס וג'ייקובן בראון. קרינגטון הוא לא זה ולא זה ולא זה, אין פה ניסיון להשוואה, אבל אם יש מישהו בירושלים שמסוגל להתפוצץ בערב נתון, ולתת הופעה בלתי נשכחת, כנראה שזה הוא.
דז'יקיץ'. יתן מקום לקרינגטון? (אלן שיבר)
5. כשקטש פוגש את ירושלים
שלוש שנים בדיוק עברו מאז הניצחון האחרון של הפועל ירושלים בהיכל. ואיזה משחק זה היה: רבע גמר גביע המדינה, שכלל דרמה ענקית וסל ניצחון של ג'ייקובן בראון, כשעל הקווים של הירושלמים עמד אחד בשם עודד קטש. העונה ההיא, 19/20, היתה אולי אחת הטובות של קטש בקריירה, כנראה הטובה ביותר. גיא הראל אמר שזה הרגיש "כאילו הם הביטלס", כשירושלים הציגה את אחד הסגלים הטובים והמחוברים שלה אי פעם, עם בראון, פלדין, בלאט, תומאס, בריימו, טימור, זלמנסון ונמרוד לוי - עד שהקורונה עצרה את הכל. ירושלים אמנם הספיקה להניף גביע, אבל תחושת ההחמצה מאז מלווה אותה עד היום, מה היה קורה אלמלא המגיפה הארורה ההיא.
העונות שלאחר מכן כבר היו הרבה פחות טובות ונוצצות מבחינת ירושלים, כשבמהלך 20/21 עודד קטש קיבל הצעה מפנאתינייקוס וביקש להתיר את חוזהו. בירושלים כמובן לא עמדו בדרכו ונתנו לו ללכת, אבל הרגשות היו מעורבים. מצד אחד, בירושלים לא רצו למנוע מקטש, שהיה אהוב במועדון, להתקדם ולקפוץ על ההזדמנות לחזור לאמן ביורוליג. מצד שני, היו מי שהתאכזבו במועדון מכך שקטש ביקש לעזוב במהלך עונה, מקום שהוא בעצמו הגדיר כ"בית לכל דבר".
מאז העזיבה של קטש, שכיהן שלוש שנים בתפקיד, הפועל ירושלים לא ממש הצליחה למצוא את היציבות בעמדת המאמן - חמישה כאלה היו לה בפחות משנתיים: דאיניוס אדומייטיס, יונתן אלון, אורן עמיאל, יותם הלפרין וכעת דז'יקיץ', שנראה ככזה שיכול להישאר תקופה ארוכה יותר מכל קודמיו. אף אחד מהם (מבלי להחשיב את דז'יקיץ' כמובן) לא התקרב להישגים ולאיכות של הקבוצות של קטש בהפועל ירושלים.
הערב קטש יפגוש לראשונה את כמאמן הפועל ירושלים מאז שעזב, כשהוא סוגר רצף משחקים מתיש. רצף שבו מכבי תל אביב עשתה צעד אחורה, ואז קדימה, ואז שוב אחורה, ואז קדימה. הניצחונות על הפועל תל אביב ואולימפיאקוס הרגיעו במידה מסוימת את המערכת הלחוצה ביד אליהו, אבל ההפסד לכוכב האדום, אחת הקבוצות הפחות טובות ביורוליג, העלה שוב מעל פני השטח את חוסר השביעות הרצון מהעובדה שמכבי לא מצליחה לייצר גרף שיפור עקבי. גם קטש יודע שניצחון על הפועל ירושלים הוא הכרחי מבחינת השקט בתוך המועדון.