לא רק עניין של מזל: גרמניה הפכה ללוזרית גדולה

מאז נחת גביע העולם לאסיה בפעם הראשונה ב-2002, הפך הטורניר לרנדומלי יותר ויותר, מסעיר וקוטל ענקיות. אלופות עולם לשעבר הודחו בזו אחר זו כבר בשלב הבתים ובלי התראה מוקדמת. לפני 20 שנה ארגנטינה וצרפת היו הראשונות לצאת בידיים ריקות אחרי שלושה משחקים. שמונה שנים לאחר מכן היתה זו איטליה וצרפת, אלופת העולם וסגניתה, ולאחר מכן גם ספרד, אנגליה ואיטליה ב-2014. בשני הטורנירים האחרונים, לא להאמין, אבל דווקא גרמניה, נכנסה פעמיים לסטטיסטיקה העגומה והסתלקה מהמונדיאלים ברוסיה ובקטאר כבר בשלב הראשון.

הגרמנים, שהיו בטוחים שספרד תעשה עבורם את העבודה, אומנם ניצחו 2:4 את קוסטה ריקה, אבל בשורה התחתונה נכשלו בגדול וחתמו פרק מביך בקורות חיה של אחת הנבחרות המצליחות בכל הזמנים. זו שהוכיחה עליונות ואופי בכל כך הרבה מקרים בהיסטוריה של הטורניר, עוד משנות החמישים. ברור שהמציאות השתנה והדורות התחלפו. ב-2018 הגיע השוק הגדול עם ההפסדים למקסיקו ודרום קוריאה ואלופת העולם הושפלה ברוסיה. ארבע שנים לאחר מכן אולי הציפיות לא היו אותן הציפיות, אבל מעטים חשבו שדבר כזה יכול לקרות שוב, ועוד למי שעד לא מזמן נחשבה לווינרית הגדולה של עולם הכדורגל.

בטורנירי מונדיאל המזל כמובן משחק תפקיד רציני וצריך לומר את האמת הוא לא היה עם הגרמנים. לא במשחק הראשון מול יפן, בו הובילו בבטחה והיו צריכים לגמור את המשחק במחצית הראשונה, לא במשחק השני מול ספרד עם ההחמצה של לירוי סאנה בדקות הסיום, וכמובן לא במשחק הקובע של הבית שבכלל התרחש באצטדיון אחר. גרמניה מודחת בגלל הפרש שערים, ובשל שער אחד די שנוי במחלוקת של היפנים (הכדור של קאורו מיטומה עבר או לא עבר את קו הרוחב?). זה כמובן לא מנחם אף אחד בברלין או במינכן.

מה שעוד לא מנחם את הגרמנים הוא הסטטיסטיקה שאומרת שבכל 270 הדקות בקטאר, הגרמנים הגיעו למדד הגבוה ביותר של XG. אלופת העולם ארבע פעמים בעבר היתה צריכה להבקיע 10 שערים בטורניר, לפי מדד השערים המצופים, יותר מכל נבחרת אחרת בטורניר. סטטיסטיקת האמת מדברת רק על 6 שערי זכות של גרמניה בשלושת המשחקים, ובמידה רבה מה שהיה חסר זה השפיץ של הנעל.

רבות דובר על המחלה הגרמנית של השנים האחרונות על היעדר החלוץ המרכזי מאז פרישתו של מירוסלב קלוזה, מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים. למעשה מאז פרישתו ובשלושת הטורנירים האחרונים הגרמנים לא ניצחו אף משחק נוקאאוט (שתי הדחות בבתים וכמובן הפסד לאנגליה בשמינית גמר היורו), וייתכן שיש קשר ישיר בין עובדה זו לכישלון הגרמני של השנים האחרונות. ניקלאס פילקרוג, שעלה מהספסל שלוש פעמים בטורניר, כבש שני שערים והוסיף בישול. יכול להיות שגרמניה פספסה את החלוץ האלמוני של ורדר ברמן בטורניר הזה. ובאותה נשימה יכול מאוד להיות שעם קצת יותר ריכוז אצל שחקני ההתקפה האחרים כמו ג'אמל מוסיאלה או סרג' גנאברי, היינו מדברים היום אחרת.

הכישלון הגרמני הוא לא רק ביכולת הסיום, כי אם גם מאחור. גרמניה לא רק ידעה לגמור משחקים כשצריך בטורניר הזה, אלא המשיכה לספוג. חמישה שערים הוציאה מהרשת בשלושה משחקים - המשך ישיר להופעות ההגנתיות הרופסות בליגת האומות וכמובן ליורו האחרון, בו ספגו שבעה שערים בארבעה משחקים. המאמן הנזי פליק לא הצליח למצוא את התרכובת הנכונה והאיזון בין חלקי המגרש. הוא אפילו שינה את עמדת המגן הימני שלוש פעמים והחליף בין הבלמים. זה לא שיפר באופן דרמטי את המשחק הגרמני, ויעידו שני השערים שגרמניה ספגה מול קוסטה ריקה החלשה.

ואולי הדבר המפליא ביותר בגרמניה הוא שהנבחרת הזו מורכבת משבעה שחקנים של באיירן מינכן - כולם בלי יוצא מהכלל לקחו חלק משמעותי בנבחרת. ממנואל נוייר בשער ועד תומאס מולר בהתקפה (שני השחקנים היותר חלשים בטורניר). השחקנים שהוא כל כך מכיר טוב ואיתם זכה בליגת האלופות לפני קצת יותר משנתיים הגיעו בכושר שיא לטורניר, אבל לא נתנו את מה שהם נותנים מדי שבוע באליאנץ ארנה וביתר המגרשים בבונדסליגה. בניגוד לנבחרות אחרות, לגרמניה היתה כל הזמן הזה את הפריווילגיה ליצור נבחרת קוהרנטית, מאומנת ומתואמת על בסיס הקווים של באיירן הווינרית. ובכל זאת, זה (שוב) לא נדבק.

צריך גם להתייחס לעוד נקודה שלא קשורה למה שקורה על הדשא. העם הגרמני הפגין אדישות גמורה לטורניר הנוכחי. ברחובות וכיכרות הערים נצפו מעט מאוד דגלי לאום והמדינות המרכיבות של הפדרציה הגרמנית סירבו להקרין את המשחקים מהטורניר עקב המחאה על האירוח השערורייתי של קטאר. אוהדים מעטים נסעו לעודד את הנבחרת במונדיאל הערבי הראשון ונתוני הצפיה בטלוויזיה היו בירידה, בניגוד למגמה במדינות מערביות אחרות אגב.

גם ההתעסקות של מנואל נוייר והשחקנים על צעדי מחאה במהלך הטורניר (עם סרט הגאווה וסתימת הפיות בהצגה הקבוצתית) הוציאו מעט מהפוקוס הספורטיבי, למרות הרצון הטוב כמובן. זה אולי לא תירוץ להדחה מוקדמת בשלב הבתים, אבל נבחרת גרמניה הפסיקה להיות פופולרית בקרב אוהדיה. וגם אם זה דבר רגעי, זה קצת מטריד ולא מוסיף ביטחון לשחקנים עצמם שהתבטאו בנושא וכעסו על היחס של הקהל והתקשורת כשנשאלו על כך ללא הפסקה במהלך השבועיים המסוייטים בקטאר.

על פניו, פליק אמור להוביל את הנבחרת ליורו הביתי ב-2024, אם כי ההתבטאות שלו בסיום המשחק אמש משאירה את העניין בסימן שאלה. שחקני מפתח כמו תומאס מולר (שרמז על סיום דרכו לאחר המשחק), אילקאי גונדואן, מריו גצה ואולי גם מנואל נוייר עשויים לתלות את המדים הלאומיים ולפרוש עוד לפני כן. ברור שפליק זקוק לרענון (או כל מאמן אחר שיבוא), אבל בואו לא נשכח שעדיין יש לגרמנים עדיין חומר שחקנים פנטסטי המבוסס על אלופת גרמניה, שצריך לעשות הרבה יותר.

השורה התחתונה היא ברורה. גרמניה ניצחה רק שלושה משחקים בעשרת המשחקים האחרונים בטורנירים גדולים, מה שמעיד יותר מכל שזה לא רק המזל שפגע בהם בקטאר. יש פה צירוף של החלטות וביצועים לא טובים כבר מספר שנים וגם אחרי חילופי המאמנים, התוצאה נשארה יתומה. גרמניה הפסיקה להיות גרמניה, ובמילים אחרות, היא כבר לא נבחרת עלית כמו שהורגלנו לקרוא לה דורות על גבי דורות. אפשר לומר בלי להתבייש שהיא הפכה להיות הלוזרית הגדולה של ימינו שהפכה את הכישלון בשנים האחרונות לעניין שבשגרה.