לא סחבק. מנהיג: קבלו את ליאו מסי החדש

ליאו מסי יתייצב היום לאחד המשחקים החשובים ביותר בקריירה שלו. אם ארגנטינה תפסיד בחצי הגמר מול קרואטיה, מסי יסיים את דרכו בכדורגל ללא התואר החשוב ביותר, זה שהוא רודף אחריו כבר 16 שנה. זה יהיה גם משחקו האחרון בנבחרת ארגנטינה.

אבל מסי משוכנע שהערב זה יסתיים אחרת, עם העפלה לגמר המונדיאל. גם בגלל שזה המונדיאל הטוב ביותר בקריירה שלו - וגם משום שהוא מרגיש סיוע מלמעלה. "דייגו דוחף אותנו מהשמיים", הוא אמר אתמול, והתכוון לכל מילה.

דייגו מראדונה הלך לעולמו לפני שנתיים וזה המונדיאל הראשון שהוא לא נמצא בו פיזית - כשחקן, מאמן או אוהד - מאז 1982. אבל כל מי שנמצא כאן בקטאר יכול להעיד שדייגו כאן, בכל משחק של ארגנטינה. הוא נמצא ביציעים, על חולצות האוהדים, על הדגלים, הכרזות והתופים, וכמובן רוחו מרחפת ממעל.

בכל משחק של ארגנטינה האוהדים לא מפסיקים לשיר את ההמנון החדש של הנבחרת, "מוצ'אצ'וס", שכולל את השורות: "לדייגו, אנחנו יכולים לראות אותו מהשמיים, עם דון דייגו ועם לה טוטה, מעודדים את לאונל". הסבר: דון דייגו הוא אביו של מראדונה ולה טוטה זה הכינוי של אמו. ואין ארגנטינאי שלא מכיר את שמותיהם של ההורים של מראדונה.

בכל פעם שמגיעה הדקה ה-10 של המשחק עשרות אלפי האוהדים בתכלת-לבן מתחילים לשיר "אולה, אולה אולה אולה, דייגו, דייגו". מספר 10 הנצחי של ארגנטינה מביט מהשמיים ורואה את מספר 10 הנוכחי, היורש שלו, עושה קסמים על הדשא, אולי בדרך לזכייה שלישית של ארגנטינה בגביע העולם.

מסי נולד שנה פחות חמישה ימים אחרי שמראדונה סחף את האלביסלסטה לניצחון על מערב גרמניה בגמר מונדיאל 1986. מבחינת מסי ויתר שחקני הנבחרת, כל מה שמראדונה עשה בימיו הגדולים, אלו סיפורים שהם שמעו מההורים. 36 שנה עברו מאז, כמעט נצח במושגים של כדורגל. והנה מסי רחוק שני משחקים בלבד מהגשמת החלום.

נכון, שום דבר עדיין לא נגמר, וגם קרואטיה רוצה להיות בגמר. וגם אם ארגנטינה תנצח הערב, עדיין מחכה לה הגמר. ולמסי יש היסטוריה שרצופה בהפסדים בגמרים – שלוש פעמים בקופה אמריקה וכמובן ההפסד בגמר המונדיאל מול גרמניה לפני 8 וחצי שנים במרקאנה.

אבל הפעם, בשונה מכל ארבעת המונדיאלים הקודמים שלו, מסי הגיע שונה. ראשית, הוא הצהיר שזה המונדיאל האחרון שלו. שנית, המשפחה שלו איתו והילדים כבר גדולים, ומבינים מה קורה. תיאגו הבכור כבר בן 10, מתיאו בן 7 וצ'ירו בן 4. במונדיאלים הקודמים המשפחה הצעירה נשארה בבית. מסי דיבר על כך והסביר שזה הבדל עצום מבחינתו.

ויש דבר נוסף, וזו ההתנהלות שלו. מי שבעבר היה אדם שקט ומופנם, כזה שממעט לדבר, וגם כשהוא כבר פותח את הפה, הוא בדרך כלל מאוד משעמם, השתנה. השיא היה במשחק רבע הגמר מול הולנד, כשמסי לא הפסיק להתווכח עם שחקני הולנד, והשיא היה כאשר רץ בסיום לעבר לואי ואן חאל, קילל אותו ועשה לעברו תנועות משפילות.

בהמשך, במהלך ראיון לטלוויזיה, הוא נראה פונה באופן בוטה לעבר החלוץ ההולנדי ואוט וחהורסט ואומר לו: "מה אתה מסתכל, טמבל". כשמסי נשאל לגבי התנהגותו, הוא הסביר: "הרגשתי שואן חאל לא מכבד אותי בדברים שהוא אמר לפני המשחק. וכמה מהשחקנים ההולנדים דיברו יותר מדי במהלך המשחק".

על מסי תמיד אמרו שהוא "מנהיג שקט", כזה שמנהיגותו באה לידי ביטוי בכדורגל שלו ולא במה שהוא אומר. כי הוא לא אמר כמעט שום דבר. והנה, לפתע, יש פה מסי חדש: בוטה, מתריס, שכונתי, כזה שלא מתכוון לשתוק. במילים אחרות, מסי עבר בשבועות האחרונים תהליך "מראדוניזציה".

בואו נזכור איך המונדיאל הזה התחיל: עם הפסד מביך לערב הסעודית, עם קפטן שלא מצליח לגרום לשחקנים סביבו להתעשת ולחזור למשחק. רבים וטובים בארגנטינה אמרו אז שזו ההוכחה שמסי לעולם לא יהיה היורש של מראדונה.

עברו כמה ימים והגיע המשחק מול מכסיקו. זה שאם ארגנטינה הייתה מפסידה בו, היא הייתה מודחת. זה שבו נולד מסי החדש. זה שלוקח אחריות, זה שמנהיג לא רק עם הרגליים, אלא גם עם הפה.

צריך לזכור שמסי עזב את ארגנטינה כשהיה ילד, בגיל 13. הוא לא חווה את חדרי ההלבשה של הליגה בארגנטינה, את הייצריות (והשכונתיות) של הכדורגל בליגה המקומית, שכל כך שונה מהאווירה הדי סטרילית של הכדורגל בספרד. בטח בגילאים הצעירים.

כשמסי היה מגיע למשחקי הנבחרת, זה ליומיים-שלושה, לפני שהוא חוזר לאירופה, ובלי האפשרות להתערבב יותר מדי עם כל יתר השחקנים. אבל במונדיאל זה סיפור אחר. השחקנים והצוות נמצאים האחד עם השני כבר כמעט חודש. אוכלים ביחד, מתאמנים ביחד, מעבירים את הזמן ביחד במלון. בכל יום שעובר, מסי הופך להיות יותר ארגנטינאי ופחות אירופאי. וזה בדיוק מה שראינו בסיום המשחק מול הולנד.

הרבה ממעריציו של מסי מתקשים לקבל את הגירסא החדשה שלו, אחרי שבמשך שנים הגנו על השחקן הצנוע והביישן – בניגוד לכריסטיאנו רונאלדו "השחצן". אבל מסתבר שהעולם הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו נוטים לחשוב. שאין שחור ולבן, אלא 50 גוונים של אפור.

והאמת? זה הרבה יותר מעניין ומרתק לגלות את הצדדים האנושיים של כריסטיאנו רונאלדו, ואת הצדדים ה"ערסיים" של מסי. כי למרות ששניהם ספורטאי על, בסופו של דבר ולפני הכל, הם בני אדם. עם מעלות ועם חסרונות.

מסי הוא לא מראדונה. הוא כדורגלן שונה ואדם שונה. אין לו את הכריזמה של דייגו ואת היכולת לנפק משפטי מחץ ואמירות שנונות. אבל אין בכלל ספק שהשינוי שהוא עבר כאן בשבועות האחרונים קשור גם למורשת של מראדונה.

עובדה, הוא בעצמו אמר את זה.