באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.
תגידו, קראתם את המאמר של אסף אקרמן על ליונל מסי אתמול? אקרמן כתב שהוא לא רוצה שמסי וארגנטינה יזכו במונדיאל, בגלל ה"סגידה העיוורת" לאליל הארגנטינאי. הוא לא מסוגל לפרגן למספר 10 של האלביסלסטה, משום שהאהדה אליו הפכה ל"תופעה" שנוצרה על ידי "מהנדסי תודעה". אלו סבורים שכל היקום ואשתו אוכלים, שותים וחולמים מסי יומם וליל, ומטיפים לקוד קידה בפני כל מהלך שלו ולהתפלל שיעזוב את קטאר עם הגביע הקדוש.
אז קראתם את זה? כן, לא, אולי, לא בטוח? אוקיי, אבל דבר אחד בהחלט בטוח: ליאו מסי קרא את זה. לא סתם קרא. הוא אפילו שלח קבצים של המאמר לכל חבריו בנבחרת, וכפה (ככה זה אצל מסי של אקרמן. הוא לא מבקש או מציע או משכנע – הוא כופה עצמו על כל גדודי המעריצים בתבל) על המאמן ליונל סקאלוני לתלות את הרשימה המתריסה על קיר חדר ההלבשה באצטדיון לוסאיל לפני חצי הגמר עם קרואטיה.
איך אני יודע את זה? פשוט מאוד: כל מי שזוג עיניים בראשו ראה אמש כיצד כל נגיעה של מסי בכדור, כל תנועה עם ובלי כדור, כל תיקול, בעיטה, מסירה מרהיבה, כדרור אלגנטי וריקוד מסחרר בכל פינה במגרש, נובעים מכישרון פנומנלי רגיל וידוע, אבל הפעם גם מתשוקה יוקדת, ממוטיבציית שיא, מדירבון חסר תקדים – לא רק להגיע לגמר אלא בעת ובעונה אחת גם לתת תשובה ארגנטינאית הולמת לאקרמנים של העולם.
מסי. השתיק את המבקרים (Getty)
מסי לא רצה להשתיק את המצקצקים. אין לו עניין בסתימת פיות. הוא מעדיף להשאיר אותם פעורים. אמש בחצי הגמר הוא באמת נתן הופעה מהונדסת. הצגת תכלית של מהנדס מטורף מהסרטים. היצור שיושב במרתף האפל עם המכשירים המתקדמים בעולם, ורוקח תכנית וירטואלית פנומנלית, בלתי ניתנת ליישום במציאות. ואז - הוא יורד אל כר הדשא ומיישם אותה נגד קרואטיה. ד"ר סטריינג'לאב, פרנקנשטיין הצעיר ופרופסור מסי.
כאשר עברה המצלמה באצטדיון ליציעים הססגוניים, רובם תכולים לבנים בוהקים, אפשר היה בקלות לזהות בקהל אגדות כדורגל. התקבצו ובאו להם שם מריו קמפס, דייוויד בקהאם, קרל היינץ רומניגה, רונאלדיניו, רונאלדו השמנמן, פאביו קאפלו ואחרים. אבל מאחוריהם, בפינה מוסתרת היטב, ראיתי במו עיני, לשנייה קצרה אחת, את וולפגנג אמדיאוס מוצרט, אלברט איינשטיין וליאונרדו דה וינצ'י. בדקות ה-34 וה-39 הם נתפסו בעדשת המצלמות כאשר הם מוחאים כפיים באקסטזה. בדקה ה-69 הם קמו, הריעו, התיישבו הלומי רעם, קמו שוב, שאגו משהו במקהלה, התרווחו שוב במושבם – ואז זה קרה: מוצארט לחש לאיינשטיין שלחש לדה וינצ'י, והשלושה קמו כאיש אחד וזזו כסא אחד הצידה כדי לפנות מקום לידם לעוד גאון פנומן, שעוד מעט קט יחזיק בידו את הכרטיס לגמר גביע העולם 2022.
השער השלישי של ארגנטינה היה יצירת אמנות. אם היה ניתן – היה צריך להציג אותה במוזיאון בבואנוס איירס. אין טעם להשוות את פריצת התעתוע התזמורתית של הפרעוש או את דהירת הסחף של חוליאן אלבארס בגול השני, לסלאלום של דייגו ארמנדו מראדונה. גם לא צריך. זה גיר וזו גבינה ושניהם שייכים לפנתיאון. אבל יש סיבה לדבר על האקורדים והצלילים של מחול הדבורה של מסי עם יושקו גבארדיול, בנשימה אחת עם המונה ליזה, מוסיקת הלילה הזעירה ותורת היחסות.
בין אגם הברבורים, הסימפוניה התשיעית ואודיסאה בחלל. הכדרור של מסי
אבל מה לעשות שאקרמן לא מתרשם. הוא לא מתרגש גם משבעת (עכשיו שמונת) פלאי תבל. תשמיעו לו את החמישית של בטהובן או את יום בחיים של הביטלס, והוא יישאר אדיש. תביאו לו את החמניות של וינסנט ואן גוך ואת הגרניקה של פיקאסו, ושריר לא ינוע בפרצופו. קשה לו עם זה שסביב האמנים העילויים הללו היה קונצנזוס של הערצה, האלהה, אפילו סגידה. הנהירה אחרי היופי האבסולוטי שלהם לא באה לו טוב. הוא לא זורם עם זה. לא מוכן להצטרף לעדר. אפילו שהמחיר שהוא משלם על העקשנות הזו הוא הפסד ענק וקבוע של אושר והנאה. האמנות המענגת מתייצבת בסלון שלו, אבל הוא לא רואה אותה ממטר.
חבל, כי איש לא מבקש מהאקרמנים לרצות שמסי יזכה. לעודד נבחרת שהם לא מאוהדיה. להצהיר על סגידתם למושא שנאתם. ממש לא. כל מה שהם מתבקשים לעשות זה להכיר בגדולתו של האומן במקצועו. להתעלם מרעשי הרקע (האינטרנט הרג את כוכב הוידאו ואחר כך גם הפך את העולם לשדה קרב מוקצן של אהבה ותיעוב), ולהיות מוכנים להכיל יצירת מופת כאשר היא מזנקת עליהם מהמסך. אם הם היו מצליחים במשימה הזו, הם היו עוברים אמש חווייה מכוננת, שעטפה בתוכה גם את התופעה וגם את ההופעה, בהא הידיעה, הטובה ביותר של נבחרת במונדיאל הזה. אם הם יספיקו לאמץ את הגישה הזו עד יום ראשון, קיים סיכוי שהאלים - והאליל - יכינו לכבודם הדרן.