מה שעשינו ב-2018: כך צרפת שינתה פניה

באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן

האם צרפת תצליח לשחזר את ההישג של נבחרות איטליה וברזיל, ולראשונה מזה 60 שנה להניף את גביע העולם פעמיים ברציפות? את זה נדע ביום ראשון, אבל עוד לפני כן, הערב (21:00) מול האחות הקטנה מהמגרב, מרוקו, מצפה לאלופת העולם משימה לא פשוטה בכלל מול ההגנה הטובה בטורניר. מה מבדיל, אם בכלל, בין הנבחרת שזכתה ברוסיה לנוכחית? רגע לפני, זמן טוב לראות איפה עומד ההרכב הנוכחי בהשוואה לאז.

הוגו לוריס: אגדה נשארת אגדה. 143 משחקים בינלאומיים בין הקורות, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של נבחרת צרפת. גם הפעם הוגו בוס מראה שאפשר תמיד לסמוך עליו וללכת לישון רגועים בכל לילה מחדש. את ההצלה מול אורוגוואי ברבע הגמר לפני 4 שנים אי אפשר לשכוח, בנוסף לתצוגה נהדרת של הקפטן במשחק האחרון מול אנגליה, עם לא פחות מ 6 הצלות. תמיד בענווה, ברוגע ובשקט שמאפיינים את הוגו. אגדה חיה.

ז'ול קונדה: כולם היו בטוחים שמה שעבד טוב ברוסיה, ימשיך גם בקטאר. כך גם בנז’מן פבאר חשב, אך לאחר היכולת הרעה מול אוסטרליה במשחק הפתיחה (הגול הגיע בשל סגירה רעה שלו), דשאן החליט לבצע שינוי: פבאר בחוץ - ז’ול קונדה בפנים. אז תגידו שהוא זה בכלל בלם. מבחינת דשאן, הוא רואה את שחקן ברצלונה כמגן ימני לא פחות טוב מבלם. קונדה לקח את הצ’אנס מאז המשחק מול דנמרק, ובינתיים עושה עבודה טובה בחלק ההגנתי. בשתי הזכיות של צרפת בגביע העולם למגינים הימניים היו שערים היסטורים: הצמד של ליליאן תוראם האגדי בחצי הגמר מול קרואטיה (שני השערים היחידים בקריירה שלו במדי הנבחרת), וכמובן ברוסיה - שער המונדיאל של פבאר מול ארגנטינה. לכן כולנו מצפים לאיזה קונדה טוב הערב או בגמר.

רפאל וראן: הסלע של מרכז ההגנה כבר 8 שנים טובות. כולנו זוכרים את הדמעות שלו בסטמפורד ברידג’, חודש בדיוק לפני משחקה הראשון של הנבחרת מול אוסטרליה. לכולם היה ברור שהנה, אחרי פוגבה וקאנטה, עוד אחד מעמודי התווך של הטריקולור פשוט נופל מהעומס לפני הטורניר. אבל סגן הקפטן נכנס למירוץ נגד השעון במטרה להיות כשיר למונדיאל ה-3 בחייו. נגד אוסטרליה הוא קיבל מנוחה, ומול דנמרק היינו יכולים לראות כמה הוא חשוב ליציבות של ההגנה. הנאום שלו במחצית המשחק מול פולין בשמינית הגמר תפס כותרות בכל רחבי הרפובליקה, והוכיח לכולם מי המנהיג האמיתי של הנבחרת הזו.

דאיו אופמקאנו: נתחיל מהסוף. אופמקאנו זה לא סמואל אומטיטי, וגם כנראה שבחיים לא יגיע לרמה שלו. הכח המרכזי של של צרפת ברוסיה היה מרכז ההגנה שלה (0 שערים נגד אורוגוואי ובלגיה ברבע ובחצי הגמר). עם אומטיטי בשיאו - האיש שהקריב את המשך הקריירה שלו עבור הכוכב השני על החולצה (סירב ללכת לניתוח לפני המונדיאל כדי לא להחמיץ אותו ומאז הברך שלו מעולם לא חזרה להיות מה שהייתה), הרגשת שאי אפשר לחדור את ההגנה. כיום, בקטאר, כל נגיעה בכדור של בלם באיירן מינכן היא כמעט חצי התקף לב. אז נכון, יש לו את המהירות, הפיזיות, אבל גם את הבוסריות: עד היום יש לי בראש את הסיבוב שהארי קיין עשה עליו ברבע הגמר. אם אופמקאנו יתן את שני משחקי חייו בחצי הגמר ובגמר, לצרפת יש סיכויים טובים לחזור הביתה פעם נוספת עם הגביע.

תאו הרננדז: לפני 4 שנים זה היה אחיו הגדול לוקאס. גם בטורניר הזה זה היה אמור להיות לוקאס, אבל רצה הגורל וכבר אחרי 13 דקות מול אוסטרליה גמר בלם באיירן את העונה, ונכנס אליו אחיו הצעיר - תאו. מבחינת מגן שמאלי, אין ספק שתאו עדיף בעמדה הזו מבחינה התקפית. מבחינה הגנתית? אני חושב שראינו את התשובה מול אנגליה ובוקאיו סאקה, שעשה סחרחורות למגן של מילאן (מבלי להזכיר את הדחיפה השטותית בגבו של מייסון מאונט שהובילה לפנדל המוחמץ של קיין). אין ספק שהנוכחות של תאו על המגרש שוות ערך לשחקן התקפה חמישי שמצטרף לרביעייה מקדימה. דשאן יודע שאי אפשר להפיק יותר מדי מקונדה בחלק הקדמי, לכן לתאו יש יד חופשית לעלות קדימה. רק שיחזור בזמן גם למשימות ההגנתיות.

אורליין טשואמני: מתי ראיתם לאחרונה שחקן שעושה בזמן נתון את תפקידם של שני שחקנים? ועוד איזה שחקנים: אנגולו קאנטה ופול פוגבה. הקשר שנרכש הקיץ על ידי ריאל מדריד בעסקה של 100 מיליון יורו, עושה הכל על המגרש. למעשה, הוא האיש שמאפשר לצרפת לצאת קדימה בכל פעם מחדש עם 4 שחקני התקפה: “צאו קדימה! אני פה!”. השער מול אנגליה רק הגדיל את הטורניר האדיר של הקשר שגדל באקדמיית הנוער של בורדו (יחד עם חברו הטוב קונדה), ולאחר המבחן מול הקישור הנוקשה של אנגליה, מצפה לו מפגש עם ה-6 הטוב בטורניר עד עתה: סופיאן אמרבאט.

אדריאן ראביו: מי שסרב להיות ברשימת המחליפים הפוטנציאלים בסגל לרוסיה 2018, הגיע לקטאר 2022 כאחד האלמנטים החשובים ביותר בהרכב של דשאן. הקשר, ששידרג את עצמו מקצועית ובעיקר פיזית בשנים האחרונות ביובה, חזר מהדלת הראשית לנבחרת. דמות שקשה מאוד לעיכול בצרפת, בין היתר הודות למעורבות של האמא בכל צעד בקריירה שלו. מאוד סטרילי מול התקשורת, אבל אדריאן של קטאר, זה אדריאן חדש: חייכן יותר, פתוח לתקשורת, ובעיקר קשר ששדרג את עצמו פלאים בשנתיים האחרונות. יודע לסגור את הקישור ולרווח לצדדים מתי שצריך: סוג של מאטווידי, בגרסה משופרת אפילו.

אנטואן גריזמן: רבים אומרים לי: “בואנ'ה, גריזמן בטורניר.. פשוט מדהים!”, ואני עונה להם: "ממה אתם מופתעים? אנחנו מדברים פה על גריזו". אולי ילד עם פרצוף תמים וחמוד, אבל אחד שיהרוג אותך על המגרש ברגע שתוריד ממנו לשניה את העיניים. ממש כמו ילד קטן. אז נכון, גריזמן של קטאר פחות התקפי מגריזמן של רוסיה. אבל העובדה שהוא באמת חופשי על המגרש, רק מראה על איזה שחקן אנחנו מדברים פה: מישהו שתמיד ירצה למצוא את חבריו לפני טובתו האישית, שחקן שלא מפסיק לחלץ כדורים, ומדויק בצורה בלתי רגילה בשליש האחרון במגרש. קשר אמצע-שמאל קלאסי, כמו שלחמן אוהב להגיד: "קח אותו מדרגה אחורה והנה הרווחת שחקן”.

עוסמן דמבלה: הרבה אנשים לא זוכרים, אבל גם ברוסיה, במשחק הפתיחה מול אוסטרליה, עוסמן דמבלה קיבל את הקרדיט ב-11. הבעיה שמאז הוא לא ראה דשא בהמשך המונדיאל. אז היה מדובר בילד בן 21 שלא כל כך מודע למה שהולך סביבו. כיום מדובר בילד בן 25, שעדיין לא מודע כל כך לנעשה מסביב, אבל כזה שיכול לשנות את המשחק ברגע. שני בישולים יש לו עד עתה, עם לא מעט פעולות חיוביות על האגף הימני. אני חושב ששער אחד יצליח סוף כל סוף לשחרר משהו שעצור בו מתחילת הטורניר. מין הרגשה של חשש מסויים לקחת על עצמו את הפעולות האחרונות במשחק. שידמיין את צ’אבי על הספסל ולא את דשאן... ואולי נראה את הקוסם מהקמפ נואו גם באצטדיון “אל באיית”.

קיליאן אמבפה: מה עוד נותר להגיד על "קיקי" שלנו. קודם כל, איזה מזל שאתה בצד שלנו ואנחנו לא צריכים להתכונן אלייך בכל משחק מחדש - שאפו לסאותגייט ולווקר שהצליחו לנטרל כמעט באופן מוחלט את הדהירות של קיליאן על הקו. 5 שערים ו-2 בישולים ביכולות פשוט אדירות. אם ברוסיה הוא היה ילד בן 19 מוכשר, היום הוא ילד בן 23 שהפך לטוב בעולם. מול מרוקו הוא יפגוש על האגף מגן ימני נוסף בדמותו של אשרף חכימי - חברו הטוב ביותר בקבוצה. ולאחר שראה את מסי משתווה אליו אמש עם 5 שערים לכל אחד במונדיאל עד עתה, תסמכו על אמבפה שהוא ידע מה לעשות על המגרש.

אוליבייה ז’ירו: מבחינתי, זה שחקן הטורניר עד עתה של נבחרת צרפת. מי שהיה חברו לקבוצה של וואליד רגראגי, מאמן נבחרת מרוקו, בקיץ 2008 במדי גרונבל בליגה ה-2, הפך למלך השערים של נבחרת צרפת בכל הזמנים. האיש שאף פעם לא ספרו אותו באמת. לקחו אותו תמיד כמובן מאליו. אחרי הטורניר ברוסיה אנשים הטילו ספק בתרומה שלו. הרי חלוץ 9 שלא כובש במשך 7 משחקים... זה מעלה סימני שאלה. אבל הטורניר הזה בקטאר הראה לכולם שז’ירו זה חלוץ שידברו עליו גם בעוד 50 שנה. נוכחות ברחבה בלתי רגילה, רגל שמאל עוצמתית ובעיקר הרוח הטובה שהוא מכניס לחדר ההלבשה. נותר רק לדמיין מה היה קורה אם קארים בנזמה לא היה נפצע ערב פתיחת המונדיאל, אבל איך אלי גוטמן תמיד אומר לי לפני שידורים: "אין דבר כזה אם בכדורגל.. יש אוליבייה ז’ירו!"