גלימה לא תסתיר: זה לא המונדיאל הכי גדול

באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.

 
1. יש לי משימה: לכתוב על הזכייה הדרמטית והנהדרת של ארגנטינה במונדיאל, מבלי להזכיר את שמו של מניף הגביע שלה. כבר לא צריך. הכל נאמר, הכל נסגר, והכל נכון. אין יותר מילים, ואם יש, הן רק חיקוי של מה שכבר נכתב והוצהר. אבל זה כמובן מבצע לא פשוט, ואני כבר מרגיש שהיכן שהוא בהמשך אצטרך לרדת מהעץ הזה. בוא נראה.

נתחיל באיזכור השמות שמוזמנים ראשונים למעגל הריקוד הארגנטינאי של ירום הודו: אמיליאנו מרטינז, אנחל די מריה, רודריגו דה פול, אנצו פרננדז, חוליאן אלבארז ואלכסיס מקאליסטר. השוער מרטינז עצר בגמר שני פנדלים ובעיטה שזעקה רשת ו-3-4 לצרפת מרגלי רנדל קולו מואני בדקה ה-120. זאת בנוסף להדחת הולנד עם עוד שתי בלימות מהנקודה הלבנה.

די מריה היה הקלף של הגמר. אחרי טורניר שלם שבו לא נשאר לכאורה דבר שמאמן לא ידע על רעהו ועל יריבתו, ההכנסה של האיטריה להרכב הפותח בגמר הייתה מובנת מאליה. לרבים היא נראתה כמו חימום של איטריה קרה. הצבתו בשמאל היתה טוויסט בעלילה. מה טוויסט, רוק אנד רול. כשיצא אחרי 65 דקות הוא היה איש המשחק. לצערו הרב התחיל אז גמר מונדיאל חדש.

אלבארס, מקאליסטר ופרננדז היו שחקני ספסל במשחק הפתיחה עם ערב הסעודית. מקאליסטר כלל לא שותף.  נגד מכסיקו הוא כבר פתח, אבל אלבארס ופרננדס נכנסו כמחליפים. פרננדז כבש בדקה ה-87. נגד פולין כבר היו כולם ב-11. אלבארס ומקאליסטר הבקיעו. השאר היסטוריה.

בצוותא עם העבודה של דה פול מאחור, הם סימלו את הגמישות של ליונל סקאלוני, רמזו לפתע על סגל ארגנטינאי הרבה יותר עמוק, והפכו לארבעת המופלאים, ארבעה משרתים של השד והמטרה, האחראים לאבולוציה תוך-כדי-טורניר מהמרשימות ביותר בהיסטוריית הגביע העולמי. 

אבל זה בשום פנים ואופן לא היה המונדיאל הגדול מכולם. הוא התעורר רק מרבע הגמר ואז, בזכות הגמר, יירשם כבלתי נשכח. אבל שמינית הגמר, פרט לניצחון הססגוני אך מפוהק של מרוקו על ספרד, הייתה גלולת שיעמום, ושלב הבתים נהנה מהפתעות בדמות סעודיה, יפן ומרוקו שטיפטפו פילפל חריף על יותר מדי משחקים בנאליים סביב עיגול האמצע. 0-0 הופיע בטורניר הזה 7 פעמים. פי שבעה מרוסיה 2018. 

3. בשל היכולות הבינוניות של יותר מדי נבחרות, עבדו אנשי יחסי הציבור שעות נוספות בניפוח נבחרות ושחקנים. הפרופורציות נטשו את מכתיבי דעת הקהל שראו את ברזיל מביסה את דרום קוריאה וזייפו אורגזמה. הם עשו זאת – זה טבעי אבל נזיל – גם עם רישארליסון הברזילאי, קודי גאקפו ההולנדי וגונסאלו ראמוש הפורטוגלי ואחרים, שאחרי תצוגה אחת זכו לסופרלטיבים שמיימיים, ולהבטחה שיותר לא מומשה. רק שני הסופרסטארים שעיטרו את הגמר הביאו באמת את הסחורה הנוצצת. השאר נותרו כוכבים בפוטנציה.

4. מה עוד לא היה בטורניר הזה? בעיטות חופשיות ובעיטות מטווח בינוני ורחוק. ניסיונות הכיבוש מחוץ לרחבה הפכו לעולם הולך ונעלם. כמות המסירות וניסיונות החדירה לרחבה גם בתנאים בלתי אפשריים הלכה וצמחה במקביל. בונקרים של נבחרות צנועות הצליחו שבעתיים כי היריבות מיאנו להשתמש בבזוקות. בגלל זה הופתעה אנגליה כל כך מהבעיטה של אורליין טשומאני משלושים מטר. האמת, גם צרפת הופתעה. זה לא היה בתיכנון שלה. ולמרות ההוכחה היעילה הזו, לא היה לה המשך או ניסיון חיקוי.  צריך לקוות שאת הפרק הזה במונדיאל לא יאמצו מאמני ושחקני הליגות באשר הן.

5. גלימת ה"בישט" שכפו הקטארים על הקפטן וה-MVP ממש לפני טקס ההנפה, היתה אירוע מצויין וחשוב מאין כמוהו. הוא סגר מעגל. 250 מיליארד הדולרים שהשקיעו המארחים בהפקה הגרנדיוזית של הטורניר השתלמו להם. יחסי הציבור שהם קיבלו מפיפ"א המושחתת והמשתפנת, מרוב התקשורת, מפרנסי הנבחרות המשתתפות ושחקניהן, וגם מהשואו שאכן המריא בעשרה הימים האחרונים למשחקים – ענו על חלומם הרטוב.

אבל התמונות של מסי עם הגלימה המוסלמית שימשו תזכורת הולמת. למקום, למציאות, לליקוק של ג'אני אינפנטינו וחבורתו, ולרכרוכיות המדכאת של התאחדויות ומדינות שהתקפלו כמו האקווריום בברלין מול איום של המארגנים בקנסות או בכרטיסים צהובים למי שיעז להמרות את פיהם (כלומר לענוד סרט צבעוני על הזרוע. וואו, כמה חתרני!).   

החרפה והכלימה הזו היו מתעופפות להן לחלל הלילה הקטארי עם מופע הזיקוקים הראוותני אמש. אבל אקט עטיית כתונת המשוגעים הזו על האיש והאגדה – כמובן שלא היה לו חלק בזה והוא באמת לא יכול היה כבר בזמן האקסטזה הזה להתנגד – טרח להזכיר לנו מיהם ומהם המושכים בחוטים שמאחורי הקלעים. את התצלומים הללו לא ניתן למחוק ולשכוח, וטוב שכך.

6. כן, הוא הגדול מכולם. אתמול הוא ניצח גם את הזקן (מראדונה) וגם את הנער (אמבפה). הוא עשה זאת בגיל 35 וחצי, תחת הנטל הכבד ביותר שחווה אי פעם כדורגלן על כתפיו. "להגיע לגמר ולא לזכות בגביע זה כמו לעשות את הסלאלום של מראדונה נגד אנגליה ולבעוט החוצה", כתב אתמול חברי ועמיתי משה גורלי בכלכליסט. אז הוא בעט פנימה. שלוש פעמים (כולל דו קרב הפנדלים). ואפילו בלי שימוש ביד. אל אל ליונל.

סוף