בניתם קבוצה על שחקנים שלא שיחקו, על זרים שלא הוכיחו את עצמם, שחקנים שירדו ליגה, על ותיקים שכבר התחילו לסכם את הקריירה, על צעירים שלא חוו בוגרים. אז מה חשבתם שיהיה?
"חרפת טרנר" מפתיעה אולי את מי שלא עוקב מקרוב אחרי הפועל ת"א, גרסת שנת ה-100 החגיגית. מפתיע אם מישהו מופתע. כל שער קליל ומעליב שהקבוצה ספגה סימל פרקים קודמים בהתפרקות של הקבוצה הזו. התבוסות בחיפה, בדרבי, ההדחה מהגביע עד לגרנד פינאלה בבאר שבע, שספק אם יהווה את תחתית הבאר. אולי אם היה שבע.
השאלה היא מה יותר מגוחך – ההצהרות על פלייאוף עליון מצד כל הצוות המקצועי או היכולת על כר הדשא שהיא תמהיל מדויק של אדישות, חוסר רצון, חוסר יכולת, חוסר איכפתיות ובעיקר חוסר. לאוהדים יש את המונח שהם מדביקים לשחקנים ספציפיים ש"הוא הכי הפועל", "הוא הכי מכבי", "הוא הכי בית"ר". שאלה – יש פה הפועל בהפועל?
התבוסה המשפילה להפועל ב"ש הנפלאה של אליניב ברדה נבנית כבר חודשים במתחם חודורוב. זה מה שהקבוצה הזו מציגה מאז האימון הראשון ועד המשחק האחרון. אוסף מקרי שקובץ לו יחדיו עם אמונה ש"לי קוראים הפועל ת"א ואנחנו נהיה בסדר". אז זהו, שלא. מעבדת ניסויים שמתפוצצת בפנים שיקוי אחרי שיקוי.
כותב שורות אלה כבר כתב אחרי המחזור השני שזו הקבוצה החלשה ביותר שנבנתה בחודורוב מאז ומעולם, כולל שתי ירידות ליגה, כולל שנים אפורות של אדישות מתגברת ויציעים ריקים. ואיך זה נבנה? כך.
ערב מזעזע (אלן שיבר)
בחרו שוער, התעניינו לגביו, נאמר להם "עזבו, לא כדאי" והם חטפו בשתי ידיים. אליו הוסיפו מגן מהליגה הלאומית, קשר שמיעט לשחק בהולנד, ליגיונרים שלא שיחקו בליגות חלשות בהרבה מהליגה הישראלית ובעיקר אסופת וטרנים ותרניים שתרומתם הלכה לאיבוד אי שם פה בסביבה ומסרבים לפנות את מקומם בחדר ההלבשה.
רוקנו את הקבוצה של השנה שעברה מכל כישרון כדי למלא את הקופה ומה? מי בא במקום? יסלח לי דויד קלטינס החביב, אבל להגיד משפט כמו "יש לנו בשבת מלחמת עולם נגד נס ציונה" זה כמו להגיד: "באיזו קבוצה אני משחק?". הוא צריך ריאליטי צ'ק ורצוי במהרה.
כל אדם שעיניו בראשו מודע לצורך של הפועל ת"א בחיזוק בינואר. שוער? מגן? קשר? חלוץ? לפני הכל, המועדון הזה צריך לרכוש 'מודעות'. כי הרי רק לפני יומיים, מאמן הקבוצה ישב במסיבת עיתונאים ושוב סימן את הפלייאוף העליון כמטרה ריאלית כי 'אנחנו רק 4 נקודות משם'. כך נאמר אחרי ההשפלה בעפולה בגביע ("כואב, אבל בשבת יותר חשוב"), כך נאמר אחרי עוד נקודה ביתית מול הפועל חיפה, כך מצהירים בכל מסיבת עיתונאים.
דרושה בדיקת מציאות (אלן שיבר)
לכך מוסיפים את ההצהרה של המנהל המקצועי, עומר בוקסנבוים שהתגאה לפני כחודש ש"הפועל במקום הריאלי שלה, נאבקת על המקום בשישייה הראשונה. לא צריכים חיזוק משמעותי". מודעות, כבר אמרנו?
ואז מגיע חלון ינואר – הרי סלובו הודה שהקבוצה לא נבנתה נכון. צודק. נבנתה עקום. היה לצוות המקצועי חודש של פגרת מונדיאל כדי להיות מוכן ליום פתיחת החלון ואז מה? שחקן אחד, שגם הוא לא בריא (לטענת המועדון) וזהו. כמו לדעת שיש תקלה במנוע של האוטו ולמשוך ולמשוך עד שישבוק חיים והפלא בפלא, זה קרה בטרנר.
ואולי זה בכלל לא סלובו, ולא קובי, ולא קלינגר. רק מחליפים את הש.ג. זה הרבה מעבר. הרבה הרבה מעבר. סתם מחליפים שמירות בפני מי שעומד ראשון בשורה. קהל בלי מועדון, קהילה שעומדת לבד. בעיקר מעליב, מאוד מאוד מעליב. אוהדי הפועל הוותיקים מכירים היטב את העונות של המאבק בתחתית, חלקם צמחו משם. חלקם אפילו נהנו.
תמיד היו השחקנים שהשאירו את המועדון הזה בחיים. שביט, יוסי אבוקסיס, אחרים. בציפורניים, במרפקים. נשים מאמן בצד, צוות מקצועי בצד, בעלים בצד, היש כרגע מי שיציל את הקבוצה הזו מירידה? מי שימנע ממנה לרשום עוד פרקים בהיסטוריה השלילית שלה? התשובה בגוף השאלה.
ואסיים בסיפור קל – בדקה ה-50, קיבלתי טלפון מאוהד בן 68. ראה הכל, חווה הכל, בעל מנוי, כל מה שמשמח אותו זה משחק בשבוע, גם כשמפסידים, והוא אומר: "בפעם הראשונה בחיי, כיביתי את הטלוויזיה. מי שלא מכבד אותי, אני לא אכבד אותו".
וזה הסיפור – נגמר הכבוד.