משא כזה. דמיינו את עצמכם עובדים קשה במקום העבודה שלכם, יותר קשה מכולם. זה לא אומר בהכרח שהביצועים שלכם הם הטובים ביותר, אבל מה שאתם משדרים כלפי חוץ הוא שאתם בלתי ניתנים להכנעה - המטרה לנגד עיניכם בכל זמן, ובכל עת.
עכשיו דמיינו שלא רק שאתם "נותנים את התחת" עבור הבוס/החברים/עצמכם, אתם גם דמויות דומיננטיות ברמה החברתית. אז לא רק שאתם נדרשים להיות מספר 1 על הדשא, המעמסה העיקרית היא דווקא זו שמחוצה לו.
ואז, מגיע אליכם הבוס ואומר: "שומע, אנחנו מאוד מרוצים ממך. אתה עובד מצוין וגם העובדים מאוד אוהבים אותך, אז בוא קח על עצמך עוד קצת - אתה המנהל". מחמיא מאוד מצד אחד, מעמיס לא פחות מהצד השני, ובעיקר מודד אותך - האם יש לך את מה שנדרש כדי להיות מצד אחד גורם מאחד ומוביל, ומצד שני לא כזה שמפריע ולוקח על עצמו יותר מדי - מה שעלול לפגום בביצועי החברים שלך.
בקיצור, קפטנים. ראשית, אודה ואתוודה: אני נושק ל-30, בדגש על הנושק. לכן, לא אוכל להעיד על תרומתם של אגדות עבר במועדון מימי אברהם אבוקרט, ברוך ממן או אפילו ראובן עטר. השמות שיוזכרו כאן ידברו בעיקר אל ילידי שנות ה-90 ומעלה, אז מחילה, ומבלי לפגוע בכבודו של אף שחקן ענק שדרך בקרית אליעזר.
מנהיג אמיתי (ברני ארדוב)
אז מה נעשה פה? נדרג את ארבעת הקפטנים הגדולים של הירוקים מתחילת שנות ה-2000 במכבי חיפה. הקריטריונים: קצת נתונים והרבה תחושות. מוכנים? קדימה.
4. אריק בנאדו (2000-2006)
"תחנה אחרונה" קראו לו בכרמל. בשיאו, אריק בנאדו היה בעיני רבים הבלם הישראלי הטוב מכולם, כשיחד עם שמעון גרשון אף הרכיב את אחת מחוליות ההגנה החזקות בהיסטוריה של נבחרת ישראל. במכבי חיפה, היה מנהיג ההגנה שהורכבה מכמה מנפילי הדור האחרון - אלון חרזי, אדורם קייסי ואבישי ז'אנו.
אבל בניגוד לבא אחריו ברשימה, התחושה במקרה של אריק בנאדו היא שהרומן מול מכבי חיפה לא מוצה עד הסוף, ואולי זה נכון גם לכל הקריירה שלו. אחרי שש שנים כמנהיגה הבלתי מעורער של הקבוצה מהכרמל, עבר הבלם ל"כסף הגדול של ארקדי", לדבריהם של האוהדים הירוקים. מה קרה בפועל בינו לבין הנהלת המועדון? אין לדעת. בכל מקרה, כאן היתה נקודת השבר.
ארבע שנים בילה בנאדו בבית"ר ירושלים, מתוכן זכה בשתי אליפויות. לאחר מכן, הוא גם יניף את גביע המדינה "על הראש" של הירוקים בסיומה של עונת 2008/09. אבל אז הגיעה עונת 2010/11, ועימה שובו של בנאדו למדים הירוקים. בתחילה הוא יובש על ידי אלישע לוי על הספסל, כשבתווך הוא ממשיך לספוג הקנטות מהיציעים - כי על מעבר כזה לא מוחלים. ובכן, לא במקרה של בנאדו, שלעולם לא הוריד את ראשו, תרתי משמע (הייתי חייב).
באמצע אותה עונה, ואחרי שמרכז ההגנה בהובלת איגנסיו קאנוטו ושי מימון כשל, תפס בנאדו יחד עם הרכש אנדרי פילאבסקי את המקום בהרכב - ומאז לא יצא. תחילה כל נגיעה שלו בכדור לוותה בבוז, אך המנהיגות הבלתי מתפשרת והיכולת הבאמת גבוהה שהציג, הפכה אותו לבורג מרכזי בזכייה אדירה באליפות על חשבונה של הפועל תל אביב, שנה אחרי טראומת הקיזוז שעדיין ריחפה מעל המועדון. התיקון של בנאדו הושלם, גם על הדשא וגם מחוצה לו. וכמו ווינר אמיתי, הוא גם ידע לפרוש בשיא וסיים את קריירת המשחק שלו עם צלחת אליפות תשיעית ואחרונה ביד.
בנאדו. סגר מעגל (אלן שיבר)
3. דקל קינן (2016-2018)
אוהדי מכבי חיפה, וייתכן שגם כאלו שאינם אוהדים את הקבוצה, בוודאי הופתעו לראות שהבלם הכל כך מזוהה עם הקבוצה היה הקפטן שלה בסך הכל לשלוש שנים. וזו בדיוק הסיבה שהוא השלישי בדירוג. אם יש שחקן שאיתו יכולים היו אוהדי מכבי חיפה להזדהות יותר מכל, בוודאי בשנים הקשות ביותר של המועדון - אז גם היה קפטן הקבוצה - זה דקל קינן.
תקופת כהונתו כקפטן הסתכמה בתואר בודד (גביע המדינה), כשגם אז חלק את הסרט עם שחקן אחר שיכול היה להיכנס לדירוג, אלמלא היה מסיים את הרומן עם הקהל הירוק בדרך אחרת - יוסי בניון. בכל מקרה, ברגעי השפל העמוקים ביותר של התקופות הקשות והאיומות שידע המועדון בעשרות השנים האחרונות, דקל קינן היה נקודת ההשקה האחרונה בין הקהל הירוק לבין מכבי חיפה - שחקן בית פר-אקסלנס, לוחם, עקשן, חצוף ובעיקר מנהיג. אחריו, החל גל קפטנים קשים לעיכול עבור הקהל הירוק כדוגמת אלירן עטר, גילי ורמוט ואפילו רמי גרשון.
בניגוד לבנאדו, שה"טעות" היחידה שעשה היתה לעזוב את הבית שלו לטובת יריבה בצמרת, קינן (בן טיפוחיו של בנאדו( מעולם לא עשה זאת. גם אחרי שסיים את הקדנציה באיצטדיון "בלומפילד" (של בלקפול האנגלית), חזר הישר לקרית אליעזר לקבוצה של ראובן עטר, ולימים התאמן תחת בנאדו עצמו. בקיצור, דקל קינן זו מכבי חיפה, ומכבי חיפה היתה יותר משמחה לעוד "דקל קינן". רבים ראו בעופרי ארד כפוטנציאל לכזה, גם הבא בתור אחריו (שגדל והתחנך תחתיו) בדירוג מזכיר אותו במספר מובנים, אך דמות כמו הבלם שמשחק היום בלאס וגאס היא מצרך שכבר לא מוצאים בכפר גלים.
2. נטע לביא (2019-2023)
סמל התקומה המחודשת של מכבי חיפה. נטע לביא הוא כל מה הירוקים של העשור השני של שנות האלפיים רוצים להיות - לבוא מלמטה ולצאת הכי גדולים שיש. וזה לא היה טבעי. נכון, הוא סומן על ידי הקהל הירוק כבר מההתחלה כמנהיג עתידי, אך על הדשא קשה היה לפספס את שפת הגוף המעט רכה, כמו גם את השקט הפנימי והשלווה שלא אפיינו קפטנים ירוקים מהעבר. אבל זו בדיוק הבשורה שהביא נטע לביא למכבי חיפה.
הוא לא דרס שחקנים אחרים, להפך: הוא הפך את כל חבריו לקבוצה לטובים יותר ומעולם לא היה דמות אובר דומיננטית בקבוצה, לפחות כלפי חוץ. במכבי חיפה מספרים על מנהיג מסוג אחר, כזה שנותן מקום לכולם, ואלו מחזירים לו על המגרש. הוא ערך את הופעת הבוגרים הראשונה שלו בעונת 2015/16 תחת רוני לוי, שזרק את הילד ממחלקת הנוער הישר להרכב מול סמי עופר מלא בדרבי החיפאי.
לביא. מכיר את הקבוצה גם בתקופות הקשות (דני מרון)
אגב, הוא לא סומן כהבטחה הגדולה ביותר בשנתון 96 שכלל שחקנים כמו שון וייסמן, ערן ביטון, ואפילו מוחמד עוואד ועמית זנטי שהוקפצו משנתון 97 לקבוצתו של הקשר, שתיפקד אז כבלם בכלל. אך מאז, הוא לא חזר ל"קצף". לביא תקע יתד בקישור הירוק, ראה קצת ספסל, וכשהגיע מרקו בלבול לספסל הירוק בעונת 2018/19 - הוא קודם ממספר "31" למספר "6" האייקוני, כשמשם הדרך לסרט הקפטן היתה קצרה.
תחת לביא כקפטן, זכתה מכבי חיפה בשתי אליפויות רצופות אחרי 10 שנות בצורת, כשהעונה הגדילו לעשות הירוקים והעפילו לשלב הבתים של ליגת האלופות לראשונה מאז עונת 2009/10. כעת, ואחרי שאת הבכורה שלו בירוק ערך מול היריבה העירונית, את הופעתו האחרונה רשם מול יריבה לא פחות גדולה - מכבי תל אביב.
1. יניב קטן (2006-2014, עם עצירה קצרה בווסטהאם)
צמח לצד ענקים, והפך לגדול מכולם. אומנם את הופעת הבכורה שלו ערך אי שם בעונת 1998/99 מול בית"ר ירושלים בליגה. אבל עבור אוהדי מכבי חיפה - הופעת הבכורה האמיתית שלו היתה ב-1.10 של אותה העונה, גביע המחזיקות, מול פ.ס.ז' בקרית אליעזר, הילד מקרית אתא מבשל את השני בדרך לאחד המשחקים ההיסטוריים של קבוצה ישראלית באירופה.
כשהוא גדל לצידו של יוסי בניון בתחילת דרכו ושיתף פעולה עם ענקים כמו אלון מזרחי, אריק בנאדו, אלון חרזי, אדורם קייסי וניר דוידוביץ' - קשה היה לקטן שלא להפוך לענק בעצמו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהשושלות של אברם גרנט (2000-2002), הקבוצה ההיסטורית יצחק שום שצברה 7 נקודות בשלב הבתים של ליגת האלופות (2002/2003) והפך לפרקים לשחקן הטוב בישראל בשלוש האליפויות תחת רוני לוי (2004-2006) - מה שזיכה אותו בכרטיס יציאה ישיר לפרמיירליג, שם שיתף פעולה מחדש עם יוסי בניון בווסטהאם.
העניין הוא שקטן, שגם מעיד זאת על עצמו, אוהב את הבית שלו. אז אחרי חצי עונה ו-4 הופעות באי-הבריטי, ולמרות שבידיו הצעת עתק מבית"ר ירושלים של ארקדי גאידמק, החליט הילד הירוק מלידה לחזור למקום בו גדל, והפעם זה עד הסוף. החל מעונת 2006/07, החלוץ לקח צעד אחורה על המגרש והפך לסוג של "פליימייקר", אבל צעד גדול קדימה מחוצה לו והפך למנהיג הבלתי מעורער של הירוקים. כשסרט הקפטן על ידו, הוביל קטן את מכבי חיפה לשתי אליפויות, העפלה שנייה לליגת האלופות ומרחק הפרש שערים מאליפות נוספת באותה העונה (הקיזוז).
קטן. מנהיג אמיתי (אלן שיבר)
אבל קטן זה לא רק השחקן הגדול שהיה ולא רק האיש ממנו חששו יותר מכל אוהדי ושחקני היריבות של הירוקים. היתה לו גישה ישירה וברורה, אותה חצב במו ידיו ורגליו, הישר למשרדו של יענקל'ה שחר. הוא מי שידע לעמוד (לטובה ולרעה) מול מאמנים, היה הראשון להתראיין לתקשורת גם אחרי משחקי נפל, הוא היה דעתן, עקשן, ווינר ובעיקר - הכתפיים הרחבות שסחבו את מכבי חיפה. יניב קטן הוא מנהיג, והוא לא הכיר דרך אחרת.
בקיץ 2014, וכשהבין שאין לו מקום יותר בסגל הנבנה של אלכסנדר סטנוייביץ' לקראת המעבר ההיסטורי לאיצטדיון סמי עופר, החליט לפרוש מכדורגל בגיל 33 עם הבנה ברורה - זה או מכבי חיפה, או כלום. עם מעל ל-600 הופעות בכל המסגרות במדים הירוקים, הוא הפך לפנים של המועדון בתקופות השיא והשפל שלו ומי שהמספר 20 מזוהה עימו יותר מכל - יניב קטן הוא הקפטן הגדול ביותר של מכבי חיפה משנות 2000 ועד היום.
ראויים לאזכור:
אלון חרזי - שיאן ההופעות בליגה בכל הזמנים של מכבי חיפה (495), אחד ממנהיגי ההגנה הירוקה למשך שני עשורים וכזה ששיתף פעולה עם כמה מהגדולים אי פעם. היה נכנס בקלילות לדירוג אם היה משמש כקפטן ראשי לאורך תקופה ארוכה יותר, אך תמיד חלק אותו עם אחרים כדוגמת יניב קטן או אריק בנאדו. כך או כך, מדובר באגדת מועדון ובאחד משחקני ההגנה הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי.
ניר דוידוביץ' - בדומה לחרזי, לא שימש כקפטן ראשי למשך תקופה ולכן לא יכול היה להיכלל בדירוג. בכל מקרה, נחשב בעיני רבים כגדול שוערי מכבי חיפה מתחילת שנות ה-2000, כשבין היתר זכה ב-7 אליפויות, נבחר לשחקן העונה (2003/04) והעפיל יחד עם הירוקים לשלב הבתים של ליגת האלופות (2009/10).
גוסטבו בוקולי - שוב, לא שימש כקפטן ראשי לאורך תקופה ולכן לא יכול היה להיכלל בין ארבע הראשונים. בוקולי הוא ה"זר" היחיד שנכנס לרשימה (מקומו של צ'ארון שרי עוד יגיע, זה עניין של זמן). הברזילאי, שכבר מזמן הפך לישראלי מן המניין (פורמלית ובלתי-פורמלית), נחשב לאחת הדמויות האהובות שיותר על הקהל הירוק, זכה ב-4 אליפויות ושימש כאחד ממנהיגי הקבוצה למשך שנים.
מסכימים עם הדירוג? לא אהבתם בכלל? הצביעו בסקר: מיהו לדעתכם גדול הקפטנים של מכבי חיפה מתחילת שנות ה-2000?