בספטמבר הקרוב יחגוג מוראד מגמאדוב 50. בלם העבר האגדי של מכבי פ"ת הגיע לישראל ב-1995 ומאז לא עזב. הוא מגדל פה את הילדים שלו וגם הדור הבא של הכדורגלנים ומשמש כעוזר מאמן בקבוצה הבוגרת של הלוזונים בליגת המשנה. בראיון נרחב לתקשורת הרוסית (צ'מפיונט) סיפק מגמאדוב הצצה לסיפור חייו וסיפק כמה תובנות מעניינות על המדינה שלנו.
"ב-12 או ב-1 בלילה התקשר אליי מישהו ושאל אם אני רוצה לשחק עד תום העונה בישראל", אמר על תחילת הרומן, "עניתי שאני רוצה. זה בטח יותר טוב מלשבת על הספסל ברוסיה. בבוקר ארזתי את המזוודות וטסתי למוסקבה. שם פגש אותי אדם שעזר לי להשיג ויזה. אפילו לא ידעתי לאיזה קבוצה אני מגיע. הסתבר שהייתי צריך לעבור תהליך של התרשמות, אבל זה לא עצר בעדי".
"הגעתי עם עוד בלם מצסק"א, אלכסיי זכארוב", המשיך, "גרנו באותה דירה במשך שבועיים והתחרינו על אותו מקום. זה סיטואציה מצחיקה. בסופו של דבר בחרו אותי, אבל הוא נשאר בישראל ושיחק בקבוצה אחרת. עד סוף העונה הייתי מושאל ואז מכבי פ"ת רכשה אותי. מבחינה כלכלית זה היה שדרוג, אבל המעבר הזה הגיע בזמן הכי נכון מבחינתי כי בריה"מ היתה על סף פירוק כשעזבתי".
"ההסתגלות לא היתה קשה. היו הרבה שחקנים מבריה"מ בסביבה. במרפאה ובחנויות אפשר היה למצוא דוברי רוסית. הבעיה היחידה היתה החום, הטמפרטורות הגיעו ל-40 מעלות. לחות גבוהה גורמת לאפקט של סאונה. אפילו בערב אי אפשר לנשום. לא התעלפתי, אבל פעם אחת נאלצו להבהיל אותי לביה"ח. לא ידעתי שצריך לשתות כ"כ הרבה. אחרי האימון, היה לי כאב ראש נוראי. אובחנתי עם התייבשות. חזרתי לעצמי רק אחרי כמה ימים".
אגדה בפ"ת (אלן שיבר)
מגמאדוב נשאר במכבי פ"ת מאותו רגע ועד תום הקריירה, וזה לא שלא היו הצעות. "מכבי ת"א הציעה כסף טוב, אבל המעבר לא בוצע בסופו של דבר", סיפר, "הזמנים היו שונים, לא היו סוכנים. הייתי צריך לעשות הכל בעצמי. למועדון היה יתרון על השחקן בקטע הזה. היתה גם הצעה ממארסיי. הצרפתים הציעו כסף טוב, אבל מכבי פ"ת לא היתה יכולה להרשות לעצמה לשחרר אותי. אני מבין אותם".
"אולי אם הייתי דופק את השולחן, הדברים היו משתנים, אבל כשאתה נמצא במועדון כ"כ הרבה שנים, אתה רוצה לעשות את הדברים בצורה שגם אני וגם המועדון נרוויח", המשיך, "נשיא מכבי פ"ת היה גם יו"ר ההתאחדות. כולם ידעו שהוא לא ייתן לי לעזוב ואף אחד לא רצה להתעמת איתו. כולם פחדו. ניסיתי לדבר איתו בעצמי ואחיו נתן את ההסכמה שאעזוב, אבל הוא לא. הוא לא רצה לשמוע על זה".
והיתה גם האפיזודה הקצרה בנבחרת. מגמאדוב: "אברהם גרנט רצה אותי בנבחרת ישראל. ההתאחדות פנתה למשרד הפנים, אבל הבקשה הראשונה נדחתה. זה השתנה רק כאשר התחלף שר הפנים, ב-2003. קיבלתי אזרחות יחד עם אובארוב וטרטיאק. נסענו לירושלים וקראנו שבועת אמונים למדינה מדף בעברית וקיבלנו תעודה ודרכון. אבל מעולם לא שיחקתי בנבחרת, פיפ"א לא אפשרה זאת. נסעתי עם הנבחרת למשחק חוץ בסלובניה ובתקשורת העלו את הנושא. הסלובנים עלו על זה ופנו לרשויות. בסופו של דבר, אופ"א אפשרה לי לשחק ופיפ"א לא. לפי מה שאני מבין, זה בגלל ששיחקתי באליפות העולם לנבחרות צעירות".
מגמאדוב גם שיתף באנקדוטה נחמדה מהתקופה שלו בנבחרת הצעירה של רוסיה, זו שמנעה ממנו לשחק בישראל: "נראה היה שבשנות ה-90' רוב השחקנים בנבחרות אפריקאיות שיחקו עם דרכונים מזוייפים. במשחק הראשון באליפות העולם לנבחרות צעירות ב-93' ניצחנו את קאמרון והרבה שנים לאחר מכן, החלוץ שלהם הגיע לשחק במכבי פ"ת. דיברנו ופתאום הבנו שב-1993 שיחקנו אחד נגד השני ולפי הדרכון שלו הוא צעיר ממני בשש שנים. מדובר בפטריק סופו, הוא הגיע אלינו מאנגליה. שחקן טוב, אבל היו לו בעיות בברכיים. אני עדיין לא מבין איך ניצחנו את קאמרון. לא היינו קטנים, אבל הם היו ראש מעלינו. הם נראו בוגרים".
לוזון. לא אפשר למגמאדוב לעזוב (אודי ציטיאט)
מגמאדוב גם סיפר על החיים בישראל, לצד הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "יש פה יהודים, מוסלמים ונוצרים. כל הדתות מיוצגות. עבור הישראלים, אני רוסי, אבל גם למוסלמים אין בעיה פה. יש ערבים בקבוצה שלי. אני עצמי לא אדם דתי, אבל אני מאמין בישו. אבי היה מוסלמי ואמי רוסית. אם מישהו נולד למשפחה מוסלמית, זה לא אומר אוטומטית שהוא מוסלמי. תודה לאל, לא חוויתי מקרוב פיגוע טרור. היו תקופות יותר לחוצות, למרות שהיתה מתקפת טרור בירושלים לא מזמן. זה קורה מדי פעם. זו המציאות בישראל".
בלם העבר המשיך ודיבר גם על השירות הצבאי: "אני לא שירתתי בצבא. אולי בגלל שהייתי בן 30 כשקיבלתי אזרחות, אבל הילדים שלי שירתו בצבא. בישראל הצבא שונה מברוסיה. אחרי תקופת זמן מסוימת, אתה יכול לחזור בערב הביתה ולא בבסיס".
בעיני חובבי הכדורגל, מגמאדוב נחשב לאגדה, אבל בעיניי עצמו, פחות: "אגדה? (צוחק) אני לא חושב על עצמי כך. יש שתי קבוצות בעיר. הפועל פ"ת זה המועדון המפורסם ובעל התארים בעיר, למרות שבשנים האחרונות הם בליגת המשנה. יש יריבות בעיר. כמו זניט וספרטק, אבל אני מרגיש שיש כלפיי כבוד משני הצדדים".
"כרגע המועדון החליט שאף אחד לא ילבש את החולצה עם הספרה 4 שלי", סיפר, "יש לנו איש משק שאחראי על המדים וכשמגיע שחקן חדש, הוא שואל אותי: 'מגיע לו לקבל את החולצה 4 או לא?'. אני עונה שאם הוא יוכיח באימונים שהוא ראוי, תן לו את החולצה מבלי לשאול אותי, והוא עונה 'זה לעולם לא יקרה'. אנחנו צוחקים על זה. אם להגיד את האמת, אין שחקנים איכותיים בישראל".
לא חושב על להיות מאמן (אלן שיבר)
למרות היותי רוסי מליגה, מגמאדוב לא מעוניין לתפוס צד במלחמה מול אוקראינה: "קשה לי לדבר על זה. בהתחלה היינו בשוק. אף אחד לא חשב שזה יימשך כ"כ הרבה זמן ועכשיו נדמה שזה לא יסתיים בקרוב. חבל שכל זה קורה, שאנשים מתים. קשה להגיד מי צודק ומי לא. רק הזמן יגיד. יש לנו חברים באוקראינה, בקייב. אנחנו בקשר איתם. הם עוברים דברים קשים. קשה לדמיין שיש בזמננו אנשים בלי חשמל או מים. לצערי, זה קורה. אני לא חושב שזה הוגן להשעות את רוסיה מתחרויות בינלאומיות. אומרים שלא מערבים פוליטיקה וספורט, ועכשיו זה הפוך. הכל תלוי בפוליטיקה. עבור מקצוענים שזו העבודה שלו, זו סיטואציה קשה. אף אחד לא ירוויח מזה, לא הספורט ולא הפוליטיקה".
בעקבות המלחמה, נפתחה אפשרות לשחקנים רוסים להגיע לישראל. אחד מהם הוא שאפי מהפועל ב"ש. מגמאדוב: "שמעתי שיש שחקן רוסי מדגאסטן (שאפי) שמשחק בישראל, אבל אני לא מכיר אותו אישית. אני זוכר את שאפי מקראסנודר. לא ראיתי משחקים שלמים שלו בב"ש, רק קטעים. אני יודע שהוא שחקן מפתח בקבוצה. אני ממליץ לו לא להישאר פה הרבה זמן ולהמשיך הלאה. כדי לגדול, צריך לעבור לליגה חזקה יותר".
כמו כל ישראלי, למגמאדוב יש טענות ליוקר המחיה: "אפשר להגיד שנטמעתי בישראל. קשה לי לדבר על רמת החיים כי אני פה הרבה שנים, אבל אני כן יכול להגיד שמדובר במדינה יקרה מאוד. הכל יקר. המיסים משוגעים. אם מכונית עולה 50 אלף יורו בחו"ל, פה היא עולה 100 אלף. מה שמגוחך הוא שאפילו מוצרים שמיוצרים פה יותר זולים בחו"ל. איך זה יכול להיות?". אז למה הוא עדיין פה? "בשתי מילים, זו אדמה קדושה. אני מחשיב את ישראל וירושלים כבירת העולם כולו. הבן של אלוהים נולד פה. עבורי, זה המקום הכי טוב בעולם, לא משנה מה המצב הפוליטי או הכלכלי".
מגמאדוב, כאמור, משמש כעת כעוזר מאמן במכבי פ"ת, אבל אין לו שאיפות להפוך למאמן ראשי: "גם במהלך קריירת המשחק שלי, לא היה לי חלום להפוך למאמן. קשה לי לחוות כישלונות, לחץ, לעשות הכל בעצמי. הבנתי שזה לגמרי לא בשבילי. להשתתף, לעזור, אין בעיה, אבל אני לא רוצה להיות מאמן ראשי. האם אני מתחרט על משהו בקריירה? לא. האם אני 100 מרוצה מהקריירה? גם לא. רציתי לשחק ברמה גבוהה יותר. יש דברים שקורים שהם לא בשליטתך. עזבתי את רוסיה עם מטרה פשוטה: לשחק ולחזור, אבל תראה איך הדברים התגלגלו. אנחנו מתכננים ואלוהים צוחק".
שאפי. לא ממליץ לו להישאר פה זמן רב (דני מרון)