כשמדברים על "כדורגל ישראלי מזוקק", ראוי להיזכר באנשים שפעם רצו לפנינו והפכו בינתיים לאגדות מהלכות. כשהכוכבים הסתדרו בשורה, עמי פזטל חיכה להם באולפן. הם זהרו על הדשא והוא כיכב מאחורי המיקרופון. יחד איתו העולם נשמע טוב יותר, והוא תמיד היה שם בשבילנו. בצבא, בלימודים, במילואים, אחרי החתונה והולדת הבנות. מעולם לא פגשנו אותו, ואיכשהו התייחסנו אליו כמו בן בית. כמו חבר מכוכב אחר.
מדי שבוע היינו מרותקים לטרנזיסטור והקשבנו לקולו הסמכותי. התמכרנו לשירים ושערים, ועד היום הגמילה קשה לנו. במשך שלוש שעות שבועיות, ולעיתים אף יותר, קיבלנו הזרקה ישר לתוך הווריד. חומר נקי שסידר את ההברגה בקופסה. פזטל ידע, כנראה לפני כולם, מי כבש ומה הייתה הדקה. היה לו מידע שערכו לא יסולא בפז. משהו שמשתווה פחות או יותר לאינפורמציה שאנשי השירות החשאי בארה״ב משתפים בה נשיאים שמתעקשים לדעת מה בדיוק קרה בתקרית רוזוול.
פזטל ועוד 15. חבר מכוכב אחר, כבר אמרנו. בעת ההיא המשחקים נדחסו כולם לימי שבת, ובערב יכולנו להתענג על הטבלה בלי לחכות למשחקי ההשלמה של חדרה ובני ריינה.
ימי הרדיו החזק השתלבו עם תור הזהב של הכדורגל הישראלי המזוקק. הגולים שודרו בגלים קצרים, הם עשו לנו שמח ועל הדרך הפריחו את הנגב. הנה זה מגיע: עונת האליפות השנייה של באר שבע, בואכה אביב 1976, משחק חוץ גורלי נגד שמשון תל אביב, בבת עינו של פזטל.
חיכינו לו בכל שבת (ברני ארדוב)
גידי דמתי ויואל מסווארי אירחו את לילו עופר ומירו ברד במגרש בנתניה ומיררו את חייהם. שמשון הוליכה 0:1, ובאר שבע שהתמודדה ראש בראש עם בית״ר ירושלים על המלוכה, הייתה מוכרחה להשוות כדי לשמור על הפסגה, מחזור אחד לפני סיום העונה. נכנסנו לדקה ה-90 ואז נשמע האות המפחיד. יש לנו איתות מנתניה, אליך חנוך. העולם עמד מלכת עד שקינן בישר לאומה מה בדיוק קרה בקופסה.
"אני יכול לשמוע מכאן את הדממה בימק"א", אמר קינן עם קול הבס העמוק שלו. ברקע נשמעו מצהלות האוהדים מבירת הנגב. מכיוון שעוד לא המציאו את ה-VAR, השמחה הייתה ספונטנית וחד משמעית. ידענו שמותר להרטיב את הלחי עם דמעה סוררת ובהמשך בכינו מאושר.
מאוחר יותר סיפרו לנו שמשה אבוגזיר סידר לאלופה שבדרך את הנקודה הכל כך יקרה. מושיקו עשה את כל הדרך מצומת קסטינה ומקצה הרחבה בעט פנימה. כעבור 42 שנה ג׳ון אוגו יגיח מאחור כמו טריילר ויעשה קופי פייסט בדרך לשער האליפות מול מכבי תל אביב. מאחורי המיקרופון באולפן פזטל שידר ממלכתיות. ציפינו למוצא פיו ולשורות המחץ כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים, כאילו שמשה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות הברית וניהל שיחה צפופה עם ההמון הסוער.
עם ישראל עדיין חי ועמי כבר לא איתנו. בלעדיו נהיה לנו צפוף באוזן.