דגל לבן: המבצר של ליברפול נכבש

וואו, איזה משחק קיבלנו באנפילד. גם בתור אוהד ליברפול, שמסיים את הערב הזה עם מהלומה לא פשוטה, ברור לי שזה היה חתיכת משחק, כזה שנכנס לספרי ההיסטוריה של המפעל. גם אם הן לא בעונה טובה, או במקרה של ליברפול, עונת בלהות, כאשר ריאל מדריד פוגשת את המייטי רדס, מדובר במפגש שכל אירופה מחכה לו. הפעם, שוב קיבלנו את ההוכחה מדוע.

עם רצף של שני ניצחונות ליגה ואמונה בכוח של אנפילד, בליברפול קיוו להשיג תוצאה טובה, בדו קרב שמינית גמר שהם ללא ספק הגיעו אליו כאנדרוג, ולמעשה הגיע לסיומו כבר אחרי המפגש הראשון. יורגן קלופ קיבל את דרווין נונייס שנפצע ביום שבת, אך היה כשיר בסופו של דבר, והוא פתח מקדימה לצד קודי גאקפו ומוחמד סלאח. בקישור, היו אלה פאביניו וג'ורדן הנדרסון הוותיקים, לצד סטפן בייצ'טיץ', הקשר בן ה-18 שהפך לתקווה של אוהדי ליברפול בחודש האחרון, ועמד לפני המבחן הגדול ביותר שלו עד כה בקריירה.

מנגד, ריאל מדריד, אלופת אירופה המכהנת, רצתה להמשיך את הרצף הנהדר שלה נגד ליברפול. קרלו אנצ'לוטי הפתיע במידה מסוימת כאשר פתח גם עם רודריגו וגם עם ויניסיוס מקדימה לצד בנזמה. אין ספק שהמאמן המנוסה ראה את הבעיות בהגנת ליברפול לאורך כל העונה, גם במשחקי הניצחון האחרונים, ובנה על כך שצמד הברזילאים הנהדר שלו ינצל את השטחים הרבים אותם נוהגת ההגנה האדומה להעניק. גם הפעם, כמו במפגשים הקודמים, ויניסיוס חגג על הגנת הבלהות של ליברפול.

אבל בואו נחזור רגע ל-20 הדקות הראשונות, ולמחצית הראשונה כולה. הכנות לחוד, טקטיקות לחוד ותחזיות לחוד. מה שקיבלנו ב 45 הדקות הראשונות הייתה המחצית הטובה ביותר העונה במפעל. שתי קבוצות שהציגו את המעלות והחסרונות הכי גדולים שלהן העונה במחצית שהייתה "שכונה", אבל שכונת יוקרה, שכונה עם הקצפת של הכדורגל האירופי. רכבת ההרים הזאת החלה עם פתיחה חלומית של ליברפול. למעשה, הפתיחה הייתה עוד לפני השריקה, היא הייתה עם האמונה של אוהדי ה'רדס' בשבוע האחרון, האווירה שהם סיפקו מסביב לאנפילד, והבאזז שנוצר שלמרות מה שקורה העונה, התעלות הייתה אפשרית.

האמונה הזאת, לפחות ב-20 הדקות הראשונות, חלחלה לשחקני ליברפול ששיחקו כאחוזי דיבוק. לחץ אדיר, משחק צירופים, שער נדיר של דרווין נונייס, ו-0:2 מדהים אחרי כרבע שעה, עם שער של סלאח בעקבות טעות נדירה של קורטואה. אני לא קורא מחשבות, אבל אף אחד לא ישכנע אותי שלרגע אחד, סלאח לא חשב לעצמו בראש, "בחייאת טיבו, לא היית יכול לעשות טעות אחת כזאת בגמר?". אבל כאן, כאן זה נגמר. כי חשוב להבין, אמונה היא דבר משמעותי מאוד בספורט. היא יכולה לגרום לך להתגבר על מכשולים שלא האמנת שתצליח, לחולל ניסים, וכן, אני יודע, בלי האמונה גם צסק"א לא הייתה אוכלת אותה. אבל אמונה, חזקה ככל שתהיה, לא יכולה למחוק לחלוטין פערי איכות כל כך גדולים כמו שיש בין הקבוצות האלו.

אחרי 20 דקות, אוהדי ליברפול בוודאי פנטזו על הרביעייה הבלתי נשכחת נגד ברצלונה. אולי הם אפילו הפליגו במחשבה ונזכרו ב-0:4 באנפילד נגד ריאל, גם בשמינית הגמר, אי שם ב-2008. אבל החבורה של קרלו אנצ'לוטי, כמו שלמדנו פעם אחר פעם בעונה שעברה, קורצה מחומר שונה. היא לא נבהלה, ופנתה לנשק הכי מסוכן שלה, ויניסיוס ג'וניור. כמו שנהוג לומר, דיברנו עליו כבר.

הברזילאי גם ככה נמצא בעונת שיא בקריירה, וכשהוא רואה את ליברפול, הוא תמיד חוגג. טרנט אלכסנדר ארנולד וג'ו גומז לא באמת יכולים להתמודד עם הברזילאי הטוב בעולם כיום, שבמו רגליו החזיר את ריאל למשחק. במו רגליו, ועם עזרתו של אליסון. מה קורה לשוערים של ליברפול כשהם רואים מולם שחקנים בלבן ממדריד? אולי זה רעיון למחקר פסיכולוגי מעמיק. החבורה של קלופ העונה, וזאת אולי המכה הכי כואבת עבור המאמן הגרמני, לא צריכים יותר מגול אחד כדי להישבר. מי שנודעה בשנים האחרונת כ"מפלצת המנטלית", הפכה לשבר כלי. אם מישהו חשב שההפסקה תביא לשינוי, קיבל מחצית שנייה בה זה כבר התפוצץ לחלוטין.

ריאל מדריד רקדה על הדשא באנפילד, הוסיפה שלושה שערים מהירים, ורשמה 2:5 מהדהד, שאולי מסמל סופית את סוף העידן הנוכחי של ליברפול. חשוב לציין, אולי למי שלא רואה את ה'רדס' העונה ועדיין זוכר את הקבוצה של העונה שעברה. 20 הדקות הראשונות, הן החריגות, הן המוזרות, הן הלא הגיוניות. מה שראינו לאחר מכן, זה מה שליברפול מציגה לאורך מרבית שלבי העונה. קבוצה שחוטפת שלישיות נגד וולבס וברייטון, לא יכולה להיות מופתעת כאשר היא חוטפת חמישייה מריאל. עם כל הכבוד לאמונה, להתלהבות ולנחישות, בסוף, גם ה"בלוף" מתגלה.

תצוגת הנפל של הגנת ליברפול לא צריכה כמובן להוריד במאום ממה שריאל מדריד עשתה. להגיע לאנפילד, להיקלע לפיגור מוקדם ולהגיב בצורה כזאת? זה משהו שיש כנראה רק קבוצה אחת שיכולה לעשות במפעל הזה. אחרי העונה שעברה, שום דבר שהבלאנקוס יעשו בליגת האלופות כבר לא יפתיע אותנו. בשלב הזה אפשר בעיקר למחוא כפיים ללוקה מודריץ' הבלתי נגמר, לוויניסיוס שמשתפר בכל שבוע מחדש, ולאופי של הקבוצה הזאת. עכשיו, לכו ותהמרו מולם שלא יזכו שוב במפעל.

ומילה אחרונה על השיפוט, בשל שיח שכבר החל ברשתות. ליברפול, לטעמי, קופחה כאשר לא קיבלה לפחות פנדל אחד בדחיפה על דרווין נונייס, אולי גם בנגיעת היד במסירה של גאקפו. זה לא היה משנה שום דבר בתמונה הכוללת. יורגן קלופ צריך לחשוב איך הוא עובר בשלום את הגומלין, כי המשחק הזה כבר הכתים את המורשת האירופית שלו. עם כל כך הרבה סטירות שליברפול חטפה השנה, אולי זאת הסטירה ההכרחית על מנת להבין שמה שהיה, לא יכול להיות יותר.

דגל לבן הונף באנפילד. הדגל הלבן שתקעה ריאל מדריד עמוק בדשא של האצטדיון האגדי, והדגל הלבן שהניפו השחקנים באדום, ומסמל אולי כניעה גדולה אף יותר מרק הדחה בשמינית גמר ליגת האלופות.