כפסע
חמישה מחזורים לסיומה של העונה הסדירה בליגה השניה בטיבה ומכבי תל אביב מוצאת עצמה כפסע מהפלייאוף. רגע, אני אתקן: ומכבי תל אביב שמה עצמה כפסע מהשמיניה. בלי טובות מאף אחת. עם כדורסל ששווה את השאגות לו הוא זוכה מדרי יד אליהו הישן. עם תחושה שהקבוצה הזאת הצליחה ללמוד על עצמה ולשדרג עצמה בדיוק, אבל בדיוק ברגעים שמגדירים הצלחה או כשלון במסגרת העונה האירופאית שלה. עם אמון הולך וגובר בינה לבין הקהל שלה. עם אמון הולך וגובר בינה (ובינו) לבין המאמן שלה.
חדש! 5 חבר'ה - משחק ניחושי תוצאות לפלייאוף ליגת העל - הירשמו ובנו ליגת חברים
ולא, אנחנו לא שוכחים שלפני שבוע בדיוק נשמעו שריקות בוז מחרישות אזניים, על ידי אותו הקהל, באותו המגרש, לאותה הקבוצה ולאותו המאמן, בהמשך לרבע ראשון מחריד מול פנרבחצ'ה. כן, זה היה לפני שבוע. אבל שבוע זה נצח. הלו, לפני שבוע עוד חיכינו למתווה הנשיא. הלו, לפני שבוע אפילו לא ידענו שיש מתווה העם. אז כן, שימו לב כמה דברים יכולים להשתנות בשבוע. גם ברמת המסקנות, גם ברמת התובנות, גם ברמת האמון. אה, ובעיקר ברמת המומנטום.
מכבי תל אביב צריכה להגיע ל-19 נצחונות כדי לסגור עניין סופית. ולא רק כדי לסגור עניין, אלא כדי לפלרטט עם המקום השישי. ואפילו, לך תדעו, מקום אחד צפונה ממנו. אם תצליח לסחוב הלאה את הכדורסל הנוכחי, עם המומנטום הנוכחי, היא יכולה גם לחצות את רף ה-19. מי היה מאמין.
מי היה מאמין? (אלן שיבר)
צ'יק וצ'אק
הנה משהו שלמדתי אתמול מהחבר שלי שלף. מכירים את הביטוי צ'יק צ'אק? מסתבר וכנראה שהמקור שלו הוא אולימפיאדת ברלין 1936. בחיי. מדליות הזהב בהן זכו השחיין ההונגרי פרנק צ'יק והאתלטית ההונגרית (והיהודיה) איבויה צ'אק גרמו לקהל חובב הגולאש לפרוץ בקריאות צ'יק צ'אק. באמא. בחיי שאני לא ממציא את זה. לכו לסניף ויקיפדיה הקרוב למקום מגוריכם ובידקו בעצמכם. בעודכם מנסים להתאושש מהמידע המרעיש, בואו נלך ברשותכם למשחק ההתקפה של נציגתנו המשוריינת.
יש מספר דברים מקצועיים עליהם כדאי לשים את האצבע, בהמשך לעוד נצחון ועוד משחק התקפה מוצלח ומרשים. אחד מהם הוא היכולת של הצהובים להתייצב עם רעיונות התקפיים, נקודתיים, ולהגיע אליהם ואל הפואטנות ההתקפיות צ'יק צ'אק. יא אללה, איזה חיבור. ברמת פרס ספיר ומעלה. בסקוניה היא קבוצה מצוינת. רגע, אני מתקן: בסקוניה היא קבוצת התקפה מצוינת. עם חסרונות ברורים בכלל ופרסונליים בפרט בצד שבו אמורים לשמור. וכפי שראינו גם במשחקים הקודמים בשבוע המרשים הזה, קטש ממהר לשים עליהם זרקור וללכת עליהם ביגטיים. ומהר.
נתחיל מדוגמא? נתחיל.
שימו לב בבקשה, במהלך הזה, לשעון הקטן. מסירה ראשונה של ניבו ללורנזו בראון, ויוצאים לדרך. 3 שניות לתוך הפוזשן ההתקפי, ואבא לורנזו פוגש מולו את מרקוס האוורד. שהוא טוב בכדורסל. שהוא קטן בכדורסל. שהוא לא שומר בכדורסל. נאמן לדברים עליהם דיברו לפני המשחק, בראון מזהה את הסיטואציה ורוצה להתמקד בה. שימו לב בבקשה לסימון שלו עם הידיים, לעברו של בונזי קולסון. סימון שאומר זוז. הבחור שלי. אז קולסון זז. והבחור שלו. לורנזו בראון לוקח אותו לכיוון דרום, עד פאתי הצבע. עד ששני שחקני ההגנה הגבוהים מנפחים את הצבע וממתינים לבואו. עד שג'רל מרטין חופשי חופשי. עד למסירה ולטריצה. צ'יק צ'אק (סליחה).
זה היה מהלך מתחילת הרבע השני. בואו נלך טיפה אחורה, לסיום הרבע הראשון. איירבול גידראיטיס. ריבאונד הגנה ווייד בולדווין. 2 שניות לתחילת הפוזשן, והרביעי מזהה מולו את מקס היידגר, המכונה היידה. ואומר לעצמו היידה. דיברתולמיאו הוא זה שמפנה עכשיו. סורקין, ששוקל להגיע ולחסום, מקבל את הסימון שתרגומו החופשי הוא אל תעז. כדרורים כדרורים כדרורים אל תוך הצבע מובילים לעזרה של קוסטלו. והנה ג'רל מרטין החופשי. והנה טריצה.
פואנטות זה טוב בכדורסל. היכולת להגיע אליהן מהר מהר, בטח ביד אליהו הגועש והמתרגש, הופכות את הקו האחורי האיכותי של הצהובים לכזה שהצליח לפגוע ולהעניש מיד.
התכנית
אבל עוד לפני הנזקים שהצליחה לגרום במגרש הפתוח, מכבי של קטש ידעה ללכת על החולשות של האורחת. ואפילו בצורה כירורגית ואלימה למדי. לצורך העניין, קל גם לאבחן ולהגיד שכל זה מגיע וקורה מתוך הסיסטם, השיטה, כי היא ממילא מקלה על האופציה לחתור למאצ'אפים שונים מתוך כדרור. מאיק קוטסאר הוא אחד השחקנים שידעה בסקוניה לאתר ולקדם. האסטוני הגדול הוא שחקן מוכשר מאוד, אבל עם רגליים כבדות למדי. וקיבל טיפול בהתאם, כשהגארדים הצהובים מזיזים אותו מלמעלה למטה, פעם אחר פעם, בצורה שלא ראויה להיקרא הכנסת אורחים מכובדת.
למשל ככה. הנה פיק אנד רול ראשון שמערב את ניבו (כלומר, את השומר שלו קוטסאר). ואחר כך שני. ומיד אחר כך שלישי. בסוף, הגנתית, הסתדרה בסקוניה לא רע בכלל ואילצה את בולדווין לדפוק ג'אמפר די קשה, אבל הנזק לרגליים ולריאות (ולראש) של הסנטר היריב כבר החל.
למשל כאן. זוכרים את האוורד שלא שומר? נו, ההוא מהפרק הקודם. זוכרים את קוטסאר שלא ממש זז? נו, ההוא מעכשיו. היידה, הבה ונחבר ביניהם. אם תגידו למאמן כלשהו שמכבי תל אביב הולכת למהלך בידוד כלשהו, כולל מתוך פיק אנד רול, כשדיברתולומיאו הוא המבודד, הוא יצחק לכם בפנים. אבל אם השומרים לא שומרים, אז גם ג'ון די יכול להפוך להיות מיסטר אייסוליישן.
העונה האיכותית האחרונה של מכבי תל אביב הייתה זו שנגדעה באיבה על ידי הקורונה. זאת של ספרופולוס. אגב, זאת גם העונה עליה חולם ואליה עורג עודד קטש, אז מאמנה של הפועל ירושלים. כשמכבי של יאניס שייטה, היא עשתה זאת כשעל הקווים שלה מאמן חד כתער. ספרופולוס, על חסרונותיו, הגיע אז עם רעיונות ברורים – והגיב במהלך המשחקים עם חילופים מיידיים לכל רעיון של המאמן היריב. הוקפץ שחקן של המתחרה לאזור המחליפים? הופה, גם יאניס.
אתמול, מהבחינה הזאת, זה היה המשחק הכי יאניסי של קטש בגרסתו הצהובה הנוכחית. וכן, אני יודע, בסקוניה הצליחה לייצר מגה ריצה שעשתה מפחיד בלב של הצהובים, במהלך הרבע השלישי. ריצה שאפשר אולי היה לקטוע באיבה. אולי. ועדיין, התגובות הגיעו. כולל המעבר להרכב הנמוך. כולל המעבר להרכב שלושת מובילי הכדור. כולל התאמות הגנתיות אליהן נגיע חיש חש.
הכי יאניסי של קטש (אלן שיבר)
הפריחה של BB
אבל עוד לפני ההתאמות והפתרונות, צריכים לתת כאן קרדיט על הבסיס. כל עולם הכדורסל המקומי מכיר את הקלישאה שלפיה בניגוד למאמנים מסוימים, אצלם נוהגת הקבוצה להתחיל חזק ולשקוע, הרי שאצל קטש לרוב יש עקומת למידה ושיפור ככל שהעונה מתקדמת. ו-וואלה, יכול בהחלט להיות שיש עשן בלי אש ושקלישאות הן דבר ממנו צריך להתרחק, אבל אי אפשר להתעלם מקפיצת המדרגה שפתאום נתגלתה לנו כאן, איפשהו באמצע מרץ 2023.
דווקא כשהיא רזה יותר, בהמשך למספר פציעות של שחקני משנה, הרוטציה של מכבי תל אביב מרגישה מהודקת, ברורה ומוצלחת יותר, כשניסוי בריימו הושלך לצידי הדרך. כשדארון היליארד/רפי מנקו מתפקדים כמי שמסוגלים לתרום פה ושם כמה דקות וזהו. כשלורנזו בראון ווייד בולדווין מרגישים כמי שמצאו וגילו האחד את השני. זה לא היה המשחק הכי טוב של בראון בצהוב, ואין לי את זה בהרבה יותר עדין מזה. 5 איבודים, מהם 4 במחצית השניה, בטח לא עזרו לרושם הכללי. וזה עוד לפני שדיברנו על מדיניות אי ההתערבות בה הוא נוהג לנקוט בהגנה. והאמת? זה נעשה בהמשך ישיר למשחק סביר ולא יותר באיסטנבול ולמשחק רע למדי במונאקו.
בולדווין, מהצד השני, רושם משחק שני ברציפות שבו הוא יוצא מדעתו. מול אפס זה התחיל עם שתי שלשות מוקדמות ששיחררו את הניצרה ושגרמו לתכניות המוקדמות של הטורקים להישלח לפח הקרוב למקום מושבו של עתמאן. אתמול, מול הבאסקים, זה כבר הרגיש בשליטה טוטאלית, אפילו בערב שבו הזריקה האוטומטית מחצי מרחק לא נכנסת אוטומטית.
אז סתם בשביל השעשוע, קבלו כאן את גיף בולדווין מתנהג לא יפה כלפי היידה. הנה מגיע לו היהודי להתקפה, אוכל שמירה כפולה ומוסר לרפי מנקו, חברו לנבחרת. ואז מוצא עצמו מול בולדווין. ומיד לאחר מכן ניגש לבדיקת סיטי קרסוליים.
אבל כל זה חשוב פחות. חשובה יותר הפריחה המשותפת. הנונשלנטיות שבה מחלקים ביניהם השניים את הקבוצה. את ההתקפה. כתבתי כאן ואכתוב שוב: פוטנציאלית, יש כאן את קומבינציית הגארדים, או שמא יש לדייק ולכתוב מובילי הכדור מעמדות 1-2 2-1 האיכותית בהיסטוריה של מועדון הפאר הזה. כרגע, 5 מחזורים לסיומה של הליגה הסדירה ביורוליג ובכושרם הנוכחי, מדובר ב-1-2 פאנץ' שמסתכל בגובה העיניים, לכל הפחות, מול כל קו אחורי יריב. מי היה מאמין שזאת יכולה בכלל להיות אופציה עבור מכבי תל אביב?
עודד אמר להחטיא שלשות
זאת כבר הפכה להיות תופעה. קבוצות התקפה מצוינות, קבוצות קליעה מצוינות, מגיעות למשחק מול פינליסיטית הגביע ונאחזות שיתוק עת פוגשות הן את קשת שלוש הנקודות. פנר עשתה 7/34, שזה שווה 20.6%. אנדולו, קבוצה של מעל 39% בממוצע, עשתה 4/28 (14.3%). ובסקוניה, זאת שמוגדרת כקבוצת ההתקפה והקליעה הטובה ביותר שיש ליבשת הישנה להציע, מסיימת משחק שלם עם 5 שלשות מתוך 32. 15.6 באחוזים, בשבילכם.
וזה, חברים, אמור להוביל אותנו בצורה טבעית לגיף של מה לעזאזל קורה כאן.
via GIPHY
כתבתי כבר פעמיים ברציפות ולכן אמנע מלכתוב שוב שאין לי מושג מה גורם לשחקנים פתאום להחטיא דברים שהם תמיד קולעים. אני כן יכול לתת קרדיט ולהסביר את הרעיונות אשר בבסיס העניין, במסגרת התובנות של קטש. זוכרים את הלחץ על כל המגרש? בצוק העיתים והרוטציה, העניין מעט נזנח לאחרונה. מה שלא נזנח הוא הרעיון לשים איש גדול בהגנה על הגארד המוביל של הצד השני.
דאריוס תומפסון הוא שחקן על, שגם אתמול היה יוצא מן הכלל. אבל מכבי הקשתה עליו את החיים, לפרקים, כששמה עליו את המרטינים והקולסונים של העולם. וכשהחל להתעייף מעט ובמקביל לבעיות הקליעה של חבריו, לא היססה לתת בו טיפולי קלייברן ולכפות עליו להוציא את הכדור מהיד. כמו למשל במקרה הזה.
וכן, היו רגעים מהלך המשחק, בטח ובטח ברבע השלישי, בהם ידעו הבאסקים להעניש טיפולים שונים. הם ידעו להעניש חלק מהחילופים האוטומטיים בהגנה. והם ידעו גם להעניש את היציאות האגרסיביות על הקלעים. כפי שאמרנו, בסקוניה היא קבוצת קליעה נהדרת. שאוחזת ברב קלע בשם האוורד. מעבר להתאמות המאצ'אפ (דיברתולומיאו), מכבי קפצה גבוה וחזק במיוחד על איומים שונים מבחוץ.
נניח כאן. יוצאים חזק/ערניים מול האוורד, ואז מול הומס, ואז שוב מול האוורד. וכן, זה עולה בחיתוך של הומס על הגב של קולסון/בולדווין.
או כאן. ניבו יוצא גבוה גבוה על גידראיטיס. בפועל, כשהשעון הקטן מראה 5, יש בולדווין אחד בפנים, כאשר מרטין וניבו רחוקים רחוקים, מעבר לקשת. ואז, כאשר קולסון יוצא למלכודת הנבדל, יש הומס אחד שמעניש.
אבל אלו היו באגים נקודתיים במערכת ההגנתית, כאלו שתוקנו בתנועה, תוך שכלל הזהירות מהשלשה נשמר. גם אתמול, מכבי תל אביב ידעה מה היא רוצה מעצמה. התקפית והגנתית. ועם עבודת אימון, תכנון מוקדם ולא מעט מזל, זה עבד לה נהדר. זה שוב עבד לה נהדר.
יודעת מה היא רוצה מעצמה (אלן שיבר)
שלוש נקודות לסיום. על הפועל ירושלים
1. בום - אני יודע, אני יודע. אתם רגילים לקרוא כאן, ובצדק, 3 נקודות לסיום. עם כל הכבוד לכולם, ויש כבוד, הסיפור הגדול של הכדורסל הישראלי אתמול התרחש במקום אחר. ההודעה לתקשורת שבישרה על רכישת הפועל ירושלים מידי נצר למשפחת אדלסון היא וואחד בום. גם, אגב, כשבאופן מוזר וחריג למדי היא שוגרה על ידי גורם שלא קשור להפועל ירושלים. וככל הנראה שלא בידיעתה של הפועל ירושלים.
2. משהו אחר לגמרי – הספורט הישראלי כבר ידע רכישות מסקרנות. עזבו, הפועל ירושלים כדורסל כבר ידעה וכבר מכירה רכישות מסקרנות. כזאת, עם כל הכבוד לבעלים קודמים בכלל, כולל ארקדי גאידמק, כולל אורי אלון, שכבודם במקומם מונח, לא הכרנו. אני לא כותב עבור המגזין פורבס, אבל משפחת אדלסון היא משהו אחר לגמרי. ברמת בינלאומית. ואם היא החליטה לקחת את העניין הזה ברצינות, ואין סיבה להניח אחרת, אז הפועל ירושלים בדרך לתקציבים ששמים אותה על מגרש המשחקים של הגדולות. משפחת אדלסון, יש להניח, יכולה הייתה באותה המידה לעשות מהלך ולנסות לקנות את הלייקרס. אבל הלו, עם כל הכבוד ללברון ג'יימס, בירושלים יש את אור קורנליוס, נועם יעקב, איתי שגב ועוז בלייזר. הולך להיות מעניין. הולך להיות ממש, אבל ממש מעניין.
3. לך תבין – בתחילת העונה הרגיש הפועל ירושלים כמו פרויקט שהלך לאיבוד. עם תחושה, גם בחוץ וגם בפנים, שהצבע שאמור ללוות את המועדון אמור להתחלף מאדום לאפור. לממש ממש אפור. בלאגן ניהולי, על גבול הוואקום, קהל בכלל וארגון אוהדים בפרט שהולך ונמוג. סגל שמשדר בעיקר פיהוק. ואז קרו דברים. הרבה דברים. מהבחינה הזאת, התזמון של ההפגזה מאתמול לא יכול היה לבוא בעיתוי גרוע יותר, כשהדז'ייקיצ'ים חיים את החלום. אם יש לי עצה אחת לעלם מתן אדלסון, היא שבשלב ראשון אסור לו לגעת.
הקבוצה הזאת מצאה את הדרך המקצועית שלה, מרמת השחקנים, המנהל המקצועי והאיש עם הווסט שהפך לגיבור הירושלמי הכי אהוב מאז עדי גורדון. אבל אחר כך, אחרי שילמד ויכיר? השמיים הם הגבול. כלומר, השמיים של היורוליג. האם הכניסה של שם ענק כזה תוכל להביא גם לפתיחת השערים של הליגה הסגורה והאקסקלוסיבית? מצד אחד, נסיון העבר מלמד שלא. מצד שני, זאת משפחת אדלסון. אם ירגיזו אותה, היא תקנה את הליגה.
שבת שלום