והסבתא מסתרקת
תגיד, כתב לי אתמול חבר, במקביל לאולפן המקדים של המשחק בצרפת, אתה מבין שזה מטורף שאנחנו מתעסקים עם וילרבאן, ובחוץ המדינה בוערת? קראתי את ההודעה וחשבתי לעצמי, בפרפראזה על ביטוי שאוהבים להגיד אצלנו בענף, שאשכרה הבית בוער והסבתא מסתרקת. והסבתא, במקרה הזה, היא אני. ולא, לא הולך לדבר איתכם רפורמה/מהפכה דמורקטיה/דיקטטורה. זה לא לפה. אבל כן רוצה, ברשותכם, להודות על הפריוויליגיה.
שום דבר הוא לא מובן מאליו, וגם לא הזכות לשדר/לפרשן/ללהג כדורסל. ימים רעים עוברים עלינו. רוח רעה ומייאשת משתוללת בחוץ. ובעוד אנשים בחוץ זועקים מדם ליבם, אני יושב בפנים, מול מסך, וחושב לעצמי על פיק אנד רול ספרדי וסנופי דיסקו. מתנצל שאין לי מה לתרום לכם כאן בענייני הדברים הגורליים, המסעירים, המפחידים והמפלגים. מקווה שישנם עדיין מספיק אנשים שאוהבים לקרוא על רוטציות הגנתיות וריווח התקפי גם בצד שחושב שהורסים את המדינה וגם בצד שחושב שהורסים את המדינה. ולכן, חרף התחושה והביקורת העצמית מכך ועל כך ששמירה על טקסט נייטרלי = התקרנפות, בואו נעזוב לרגע הכל ונדבר (בפעם המי יודע כמה) על הכדורסל של קטש.
מהפכה?
יש משהו נוגה באופן שבו מתראיין עודד קטש. ואולי במיוחד בגרסתו הנוכחית, זאת של קדנציית האימון השניה במכבי תל אביב. מעבר להבעה המיוסרת תמידית, הטקסטים נשמעים אפולוגטיים מתמיד. ניצחונות גדולים נענים בהתייחסות כמעט מופתעת. טרם משחקים משמעותיים נשמעת ציפייה לקסם. אולי לנס. ומאחר שציניים אנחנו, כולנו, אולי גם קהה או שמא גבה ליבנו מלהקשיב לדברים הבסיסיים והפשוטים שאומר האיש מתחילת העונה. מכבי תל אביב היא קבוצה חדשה לגמרי. מה שנכון. ולקבוצה חדשה לגמרי לוקח זמן להסתגל וללמוד. מה שנכון. בטח ובטח כשהיא מנסה להתאים עצמה לשיטה חדשה (ושונה). גם זה נכון.
עודד קטש, לפחות בכל מה שקשור לכדורסל, הוא איש עקשן. עקשן גדול. ונכון, יש לא מעט מקומות בהם ניתן ללמוד על התאמות מסוימות שערך השנה, טקטית ואחרת, לעומת הכדורסל שראינו ממנו בגרסאות קודמות. ועדיין, הבסיס נותר קטשי מתמיד וכתמיד. חודשים ארוכים אל תוך העונה וקשה עד מאוד היה לזהות גרף של שיפור בכדורסל שמשחקת פיינליסטית הגביע הנוכחית.
זה הרגיש תקוע ולא מתקדם, גם ברמת היכולת האינדבידואלית של השחקנים וגם באופן שבו היא מנסה לשחק כדורסל כקבוצה. ופתאום זה נפתח. חודשים ארוכים אי אפשר היה לזהות שום קשר אמיתי בין הדרישות ההתקפיות של מכבי לבין תכונות אישיות של שחקנים מסוימים, שפשוט נראים לא קשורים לציפיות שדורש מהם המאמן. ופתאום זה נפתח. פתאום, כלומר לפחות נכון לעכשיו. נכון לחצי צעד מפלייאוף יורוליג. מהפך? מהפכה? כנראה שהתשובה היא פשוטה בהרבה. התקדמות.
ההתקדמות מורגשת (Getty)
שומרי הסף
22 נקודות קלעה אתמול וילרבאן ברבע הראשון. 24 נקודות, במצטבר, היא קלעה בכל המחצית השניה. מחצית שבה הצליחה לפגוע ב-8 זריקות מהשדה, מתוך 34 שהטילה לכיוון הכללי של הטבעת. שזה יוצא 23.5% מהשדה. שזה יוצא כפיים להגנה של הצהובים. ולא, אני לא מנסה להגיד לכם שיש כאן הגנה הירואית שהצליחה לעצור התקפה צרפתית היסטורית. וילרבאן היא קבוצה רעה, במונחי המפעל הזה, שמשחקת כדורסל שהייתי מוציא לנבצרות בלי שום יכולת לביקורת שיפוטית. הסיפור כאן היא הקבוצה ששמרה. הסיפור כאן הוא שלושה אלמנטים, לפחות, מהם ניתן להתרשם בשלב הזה של העונה, 4 משחקים לפני סוף העונה הסדירה.
קודם כל, הביטחון. יש לנציגתנו המשוריינת כעת איזשהו פאסון שמאפיין אותה גם בצד הזה של המגרש. התחושה הזאת, של קבוצה שחיה את החלום, שיודעת שהיא מרחק כמה פעולות מנעילה. שנית, היכולת לגייס. כלומר, היכולת לקחת שחקני הגנה בינוניים עד מצחיקים, תלוי את מי שואלים, וגם איתם לעצור את הכדור והזריקה של היריבה. אחרון וחשוב לא פחות – ההבנה או שמא התובנה של מה רוצים לעשות. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות, אבל למכבי תל אביב כרגע יש מספר כללי ברזל הגנתיים. זה לא מקרי. והכללים, נכון לסוף חודש מרץ 2023, עובדים לא רע בכלל.
למשל הטיפול במקבל ההחלטות היריב. לננדו דה קולו הייתה אחלה מחצית ראשונה אתמול, שכללה 10 נקודות, 3 אסיסטים ומדד יעילות 16. במחצית השניה היה לו כבר הרבה יותר קשה, והקשה הזה הגיע מדברים שנראים לנו מוכרים למדי. למשל זהות השומר (הגדול) עליו. למשל החילוף ההגנתי עליו. למשל ההתמקדות בו, לרבות השמירה הכפולה כשהוא באמצע.
הבה ונדגימה. את הפוזשן ההתקפי הזה מתחיל האגדה הצרפתית כשהשומר שלו הוא ג'רל מרטין. חסימה אחת מובילה לחילוף הגנתי, קרי סורקין על דה קולו. כדי לנצל את המיסמאץ' הזה לטובתו, מעביר דה קולו את הכדור שמאלה, אל אובהסוואן, כדי לקבל אותו בחזרה במצב שבו יש לו כדרור חדש (לאלמנט ההתקפי הזה, אגב, קוראים בומרנג). ועכשיו, עם בערך 10 שניות על השעון הקטן, שימו לב בבקשה לכמה דברים: קולסון, שהתחיל לרקוד הלוך חזור כבר כמה שניות לפני, נמצא עמוק בפנים, עם רגל אחת בתוך הצבע. והנה מגיע לו דארן היליארד, גם במחיר של לייטי פנוי לגמרי בפינה הקרובה, כדי להסתער על האיש עם הכדור. ואז תגובה הגנתית מהירה של מרטין. ואז עזרה הגנתית של היליארד. נחמד, לא?
אוקיי. עוד דוגמא אחת למאפיינים הגנתיים שעובדים. שימו לב בבקשה לאלמנטים שנראה עכשיו. תחילת התקפה, ומיד חילוף הגנתי (ללא כדור) בין ג'רל מרטין לבין ווייד בולדווין, שמשאיר את הגארד למעלה ואת הפורווארד למטה. מיד לאחר מכן, חילוף הגנתי (על הכדור) בין בולדווין לבין בראון. כלומר, 10 שניות לסיום ההתקפה, ושום דבר לא קרה בהתקפה. מיד לאחר מכן, עוד חילוף הגנתי בין בראון לבין מרטין (בלי כדור, על ג'ונה מת'יוס), ועוד חילוף ממש אחריו בין מרטין לבין דיברתולומיאו (בלי כדור, על אותו ג'ונה מת'יוס).
רגע, ועכשיו הפאנץ': שימו לב איך בולדווין צופה (ומכיר, ומתורגל) את המהלך והתרגיל וגונב אל הכדור במקביל למסירה, כדי ליירט אותו ולטוס לצד השני. ועכשיו, תנו בבקשה מבט שוב בכל התרגיל, כדי לראות את הדריכות והתגובות אצל עוזרי המאמן השונים של מכבי תל אביב, תוך כדי מהלך. נייס.
גם היום, מכבי תל אביב רחוקה מלהיות קבוצת הגנה גדולה. מצד שני, היום היא קבוצה שיודעת מה היא צריכה לעשות כדי להצליח הגנתית. וזאת התקדמות גדולה ולא מובנת מאליה.
פינת ההתגברות
זוכרים את המשחק הראשון של בונזי קולסון ביורוליג? זה היה בבית, מול ז'לגיריס, אי שם בתחילת אוקטובר. הוא קלע 16 נקודות וסיים עם מדד יעילות 29. ואתמול, מול וילרבאן? כולה 16 נקודות ומדד יעילות 19. ולמרות המספרים החלקיים והמינפולטיביים, את ההתקדמות של קולסון במכבי תל אביב אי אפשר לפספס. ואולי שמא יש לומר את ההתקדמות בניצול של קולסון.
במכבי של קטש, ולא רק במכבי (ולא רק של קטש), צריך אנשי פינה. בעבר הקרוב והרחוק, גם בצהוב כחול, לוהקו לעמדת הפינה אנשים שאינם מתאימים לפינה. קאלויארו שכזה. בריימו שכזה. וגם קולסון, על פניו, הוא לא התאמה מושלמת להיות זה שממתין לקבלת החלטות של אחרים. קולסון, לאורך הקריירה שלו, הוא שחקן שצריך כדור בידיים. שרוצה להחליט. שרוצה ליזום. וכאן, כאשר מקבלי ההחלטות הראשוניים הם בראון את בולדווין, ומקבלי ההחלטות המשניים הם הגבוהים שחוסמים להם, הוא נותר אחרון בהיררכיית המחליטים. מצד שני, בכדורסל שהוא והם משחקים כרגע, כמו גם השלישי בהיררכיית הכדורסל, מיד אחרי הצמד BB.
קודם כל, כי הוא שחקן הפוסט אפ הכי טוב בקבוצה הזאת. מהבחינה הזאת, קולסון הוא הגבריאל דק הצהוב, עם טכניקה טובה יותר. הוא המצ'יוליס. הוא הפורוורד, שיכול לשחק ב-3 וב-4, שנותן מענה איכותי עם הגב לסל. למשל כאן. קולסון מתחיל, כמובן, בפינה. ומסמן עם הידיים. ונע. ובוער מתשוקה לכדור. וכשהוא מקבל את הכדור, זה כבר מול די בוסט הקטן (ממנו בהרבה). היידה. עכשיו זמן להתמקד במיסמאץ'. דריבל דריבל דריבל דריבל דריבל וג'אמפר יפה. יפה.
מצד שלישי, ההתקדמות הגדולה בכדורסל של בונזי קולסון היא ההתקדמות הגדולה בכדורסל של בראון את בולדווין. כשמכבי תל אביב מדייקת התקפית ומקבלת את התרומה האיכותית (ושוב, המדויקת) של השניים הללו, בטח במקביל, על הפרקט, זהו בדיוק האות להפעלה איכותית וממוקדת יותר של האיש התזזיתי שבפינה. וכשמכבי מדייקת, גם קולסון שבפינה מדייק. ואפילו מפגין סבלנות. קחו בבקשה את המהלך היפהפה הזה.
אחרי קבלת כדור של בולדווין, הוא הולך למהלך של פיק אנד רול מדורג (כלומר, מקבל שתי חסימות רצופות, הראשונה מבראון והשניה מניבו, בדרך אל הפינה הרחוקה). ועכשיו יש כאן עניין של לקרוא ולהעניש את התגובה ההגנתית. קולסון, אשר בפינה אליה מכדררים, יכול לנוע ולשפר לכיוונו של בולדווין. לחילופין, אם לרגע קופא השומר ריזאשה, הוא יכול להאיץ מהפינה לכיוון הצבע. מסירה על הריצפה. דאנק. ריקודים.
לדייק
בואו נמשיך את הקו הזה, של הדיוק. ווייד בולדווין משחק כרגע כדורסל אדיר. אולי הטוב בקריירה שלו. כולל מקבץ נהדר של אחוזים מהשדה בכלל ול-2 נקודות בפרט (6/11 מול אנדולו, 6/10 מול בסקוניה, 6/10 מול וילרבאן). והכל, דווקא מהאיש הלא רגוע הזה, מתוך כדורסל רגוע. וכן, מדויק לגמרי.
הכל, בעיניי, מתחיל מקבלת החלטות בהתקפת המעבר. נגענו בזה קצת אתמול בפריגיים וניתן עוד קצת עכשיו, בקטנה. בניגוד לדברים שלימדו אותנו פעם, מכבי מוכיחה שאפשר לרוץ בלי להעיף את הכדור קדימה. משך שנים הטיפו שהכדור זז יותר מהר במסירה מאשר בכדרור ושכדרורים זה פויה. ו-וואלה, מכבי כרגע קטלנית בהתקפות המתפרצות והמעבר שלה, כשהיא לחלוטין מוותרת על אופציית המסירה. בראון, או בולדווין, משתלטים – מכדררים – שועטים – ולעיתים קרובות גם מסיימים. בעצמם. וכן, זה מאומן. וכן, זה נראה כרגע מרווח ומדויק.
למשל כאן. בולדווין שועט באיטיות תוך כדי כדרור. והנה הפיק אנד רול במעבר (חסימה של ניבו). ואם יש מקום באמצע הצבע, תסמכו על בולדווין שהוא ימצא אותו. ושימו לב בבקשה לשינויי הכיוון (והידיים) תוך כדי כדרור שמאלה (וימינה ושמאלה בחזרה) כדי להשתחרר לזריקה שמאפיינת אותו.
או כאן. מהלך תנועתי יחסית, שכולל את ניבו בתפקיד מקבל החלטות (וכן, זה עדיין משגע לי את העיניים), מסתיים עם חדירה של בולדווין על אותו הניבו. בניגוד למהלך הקודם, הרי שהחדירה כאן היא לכיוון של הצד הפנוי יותר (כלומר לצד שבו יש רק עוד שחקן התקפה אחד, קרי ז'ק כהן). שימו לב בבקשה איך בולדווין מזהה ומוכן לעזרה ההגנתית של אמין נואה, וגם מוכן ויודע שעוד רגע עוזב אותו הנואה וחוזר לשמור בחוץ.
אחרון להפעם. את המהלך הקודם סיים בולדווין עם ג'אמפר קצר מעל לידיו המושטות והארוכות של פאל. אותו פאל, ובצדק, היה מטרה אליה מכבי תל אביב מכוונת התקפית. וכדי להגיע אליה, היא עשתה זאת (גם) עם מהלכים מתאומים, חכמים וכן, מדויקים. שימו לב בבקשה. התרגיל מתחיל ממהלך שנקרא שיקגו, כלומר מעבר של בולדווין על חסימה של ז'ק כהן ואז קבלת כדור מניבו. אחלה. עכשיו תנועה ללא כדור של בונזי קולסון החוצה (סוג של שאלו קאט, למי ששואל). ועכשיו פיק אנד רול ניבו לבולדווין. ובמקביל, חסימה מדויקת ומתואמת של ז'ק כהן לקולסון. ומה המטרה של כל זה? המטרה היא למנוע עזרה הגנתית לבולדווין, אלא אם אתה פאל. והמטרה מושגת מאחר שכל שחקני ההגנה האחרים עסוקים בתנועה וחסימות של הכחולים – עד לג'אמפר קצר ונקי של בולדווין.
שלוש נקודות לסיום:
רוטציה - 9 שחקני רוטציה שיחקו אתמול. החמישיה + מרטין + סורקין + דיברתולומיאו + היליארד, עם קמצוץ קטן של מנקו. נכון לעכשיו, גם בחסות הפציעות, זה מרגיש כמו פיצוח.
לנוח – ווייד בולדווין שיחק אתמול 26 דקות וחצי. אבא לורנזו שיחק פחות מ-30 דקות. הפעם האחרונה שבה בראון היה גם בריא וגם ירד מ-30 דקות הייתה במשחק החוץ במדריד, במחזור ה-17. שזה היה מזמן, כן? עד כדי כך הרגישה מכבי תל אביב נינוחה ובטוחה אתמול.
18? 19? לא אלאה אתכם בענייני תחשיבים. הפעם. כן אזכיר ש-19 נצחונות, בכל סיטואציה, שוות פלייאוף. ויתכן בהחלט שגם 18 יספיקו. אין שום סיבה בעולם שנצחון מספר 18 לא יושג בשלישי הקרוב, מול בולוניה נטולת מילוש תאודוסיץ'.