אמון העם: היחסים בין נבחרת ישראל לקהל

ה-6 ביוני 1999 זכור לכל חובב כדורגל ישראלי בזכות תוצאה אחת ויחידה - ישראל 5, אוסטריה 0. ככל הנראה המשחק השלם הטוב ביותר של הנבחרת בעידן המודרני. רגע שבו דור שלם של שחקנים, מניר דוידוביץ' ואריק בנאדו דרך טל בנין ויוסי אבוקסיס ועד אייל ברקוביץ' וחיים רביבו - התפוצץ באחת על הדשא מול נבחרת אוסטריה מבולבלת ואומללה. זה היה קונצרט; משחק שבו כל חלקי המגרש עבדו כמו מכונה משומנת היטב.

אבל היה גם עוד דבר שהפך את היום הזה לבלתי נשכח - הקהל. אצטדיון רמת גן המפלצתי והגדול-מדי היה באותו יום מפוצץ עד אפס מקום. עולה על גדותיו. אמנם בלי התופים והשירים המתואמים של היום, אבל גם הקהל הצנוע של אז סיפק אווירה מחשמלת. אווירה שבתוכה, הנבחרת לא יכולה היתה לעשות שום דבר מלנצח. ולנצח בגדול.

מאז המשחק הזה עברו כמעט 24 שנים, והיחסים בין נבחרת ישראל לבין הקהל שלה ידעו עליות ומורדות. רגעים נשגבים, אבל גם רגעי שפל. רגע לפני שנבחרת ישראל שוב תעלה למשחק "סולד אאוט", ניסינו לבחון את היחסים האלה. לספר סיפור של מדינה, נבחרת וקהל - שעברו, כמאמר השיר, הכל עד לכאן.

הנסיקה
הקמפיין השני של גרנט החל ברגע סמלי במיוחד. ב-4 לספטמבר, 2004 עלתה נבחרת ישראל למשחק חוץ בסטאד דה פראנס נגד נבחרת צרפת. לכאורה, משחק שכל זכיין היה חולם עליו; צ'אנס שבו הנבחרת הישראלית, שמייצגת את כולנו, פוגשת את צרפת, חמושה בכוכבים כמו זינדין זידאן ותיירי הנרי. אבל המשחק הזה לא שודר מעולם בטלוויזיה הישראלית - אירוע שלא קרה עד אז, וגם לא יקרה מאז. אף אחד לא הרים את הכפפה.

וזו היה בהחלט חבל - כי המשחק ההוא הסתיים באחד ההישגים ההירואיים של הנבחרת. הבחורים בכחול לבן הדגימו משהו מהרוח שתאפיין אותם בקמפיין הזה; הגנה, הגנה ושוב הגנה, ועם בונקר מפואר הצליחו לחלץ 0:0 מול הצרפתים. יכול להיות ששם חלה נקודת המפנה. כי מאז, הישראלים התחברו לנבחרת בצורה הרמטית.

המספרים הגדולים חזרו; בחמשת משחקי הבית שהיא קיימה באצטדיון רמת גן, הנבחרת הביאה 31,201 צופים בממוצע למשחק. העובדה שהנבחרת סירבה להפסיד, גם במשחקים שנראו אבודים, הדליקה את הקהל מחדש - והשיא היה ב"מרץ המשוגע", ארבעה ימים ושני משחקי בית עם אירלנד וצרפת, שבהם - לראשונה בחיי - כל המדינה התעסקה בנבחרת. מוספי סוף השבוע הוקדשו למשחק, כל חצי ידוען כבר התבקש לנבא את התוצאה הצפויה ואפילו מושיק עפיה גויס כדי לכתוב המנון חדש לנבחרת. עד כדי כך. האצטדיון ברמת גן היה מפוצץ עד אימה.

וגם כאן, היה הרבה יותר מכדורגל; 2005 היתה שנה אופטימית למדי, שנה שבה ישראל יצאה לאט לאט מהחרדות והפחדים של תקופת האינתיפאדה; אריאל שרון זוכה ליציבות ואמון, אבו מאזן מחליף את יאסר ערפאת השנוא והגרוטסקי ברשות הפלשתינית, והמדינה לאט לאט מתחילה לגלות את אור השמש אחרי שהסתגרה בבתים. זוכרים את מטאפורת האירוויזיון? אז בשנת 2005, ישראל שולחת את שירי מימון ו"השקט שנשאר" - ומגיעה למקום הרביעי. רוחות חדשות.

והנבחרת החזירה על האופטימיות הזאת, עם שני משחקים שבהם יכלה ליריבותיה - שני שערי שוויון, אחד של עבאס סואן והשני של וואליד באדיר, חילצו שתי תוצאות תיקו הירואיות. היום, בדיעבד, אנחנו קצת מסתכלים בלעג על השיטה ההגנתית של גרנט - אבל אז מדינה שלמה האמינה, באמת ובתמים, שזה אפשרי. וזה אכן היה קרוב, אבל רק כמעט. ישראל סיימה את הקמפיין רק במקום השלישי, כשהפרש שערים נחות מפריד בינה לבין שווייץ שהלכה לפלייאוף.

גם במוקדמות יורו 2008, למרות העובדה שהיתה ירידה מסוימת בממוצעים - האנרגיות נשמרו. במשחק היוקרתי נגד אנגליה (שהסתיים ב-0:0 וב"יש!" המפורסם של דרור קשטן עם השריקה) היו 38 אלף איש ביציע, ו-27 אלף ראו את עומר גולן כובש שער ניצחון נגד רוסיה (ולא מקבל מרצדס בסוף). אלא שמהקמפיין הזה והלאה, אנחנו חוזרים שוב למגמה השלילית.

תיאוריית השבטים
כשחושבים על קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018, עם כל הכבוד לכולם ולמאמן אלישע לוי, זוכרים רגע אחד מסוים: את הרגע שבו ערן זהבי, קפטן נבחרת ישראל, זורק בכעס את הסרט שלו לדשא. זה היה רגע כמעט הוליוודי, שסימל את האווירה השלילית שספגה הנבחרת באותן שנים. במשחק הראשון נגד איטליה החזקה, 29,300 צופים מילאו את אצטדיון סמי עופר. נגד אלבניה ומקדוניה, אחרי שהסיכוי מעט נפגע, המספרים ירדו דרסטית. נגד המקדונים, רק 11 אלף איש היו ביציע.

וזה גם לא היה אותו קהל. כי בשנים האלה, שחקני הנבחרת - וספציפית שניים שלא היו מאוד אהובים בחיפה, יוסי בניון (בגלל סכסוך מתוקשר עם הקהל של מכבי חיפה) וערן זהבי (שהיה מזוהה עם מכבי תל אביב), חטפו לא מעט קללות ושריקות בוז מהקהל החיפאי. מדובר, על פניו, בצעד מעט משונה - למה שאוהדים של הנבחרת ישרקו בוז לשחקן שלה? אבל זו היתה הרוח באותו זמן. תקופה שבה הלכידות החברתית בארץ התפוררה, וכולנו הפכנו לשבטים.

זה גם מה שקרה לאוהד הכדורגל הממוצע - עלייתם של ארגוני האוהדים ושכלול טכניקות העידוד הפכו את הקבוצות לחלק המרכזי בחייהם. אוהדי מכבי ת"א היו "מוכנים למות למענה" של מכבי; אוהדי הפועל שרו "עד המוות" לקבוצה - כך גם אוהדי בית"ר או אוהדי מכבי חיפה. הם קודם כל אוהדים את הקבוצה שלהם; הנבחרת? היא נראית כמו משהו שאפשר להעביר במקרה הטוב, במקרה הרע עול שחושף את השחקנים לפציעות.

וכך גם היתה החברה הישראלית מחוץ לאצטדיונים - כזו שהסתגרה בקאסטות של תל אביבים וירושלמים, חילונים וחרדים, ימנים ושמאלנים, הלכה והתפצלה לאזורים מוגדרים מראש. לא היתה עוד מדורת שבט - הישראלים כבר היו עמוק בתוך הרשתות החברתיות, שבהן ראו רק את אנשי שלומם ואת מי שהם מסכימים איתם. כשזה המצב, וה"קבוצה" (מטאפורית או לא) היא הדבר היחיד שקיים בעולם - הנבחרת מאבדת משמעות.

It's Not Funny Anymore
צחוק הגורל התבטא היטב בכך שהאיש ששינה את המגמה, ואחראי לפרק האחרון שלו - הוא דווקא אנדי הרצוג. הרצוג, שכיכב בסיוטים של כל אוהד כדורגל שנולד בשנות השמונים, זוהה יותר מכל עם הרגע העצוב ביותר של הנבחרת מאז שאני רואה כדורגל - השער ההוא באצטדיון רמת גן, באוקטובר 2001. אבל דווקא האוסטרי האיום העיר משהו מחודש בקהל הישראלי.

המספרים שהביאה הנבחרת למשחקי הבית שלה אמנם לא הזכירו את ימי שלמה שרף העליזים, אבל יחסית לשממה ובעיקר לאנרגיה השלילית של הנבחרת - הם היו בעלייה, ובעיקר הרוח סביב הנבחרת היתה סוף סוף חיובית. דווקא בתקופה שבה מחוץ למגרש, הקיטוב בין יהודים לערבים היה גדול - על הדשא שיחקה נבחרת מעורבת כמעט לחלוטין, כזו שמכילה בתוכה יהודים וערבים באותו ההרכב. והקהל בא בהמוניו.

ההישגים על הדשא לא השתפרו, אבל הקהל בהחלט הביע אמון בנבחרת שלו שוב. הרצוג והכדורגל ההרפתקני שלו, זה שחיפש לנצח ולא רק לצאת בתיקו מכובד - התחבר לרצון של הקהל להתאהב שוב. המונולוג המפורסם של הרצוג בסיום המשחק נגד סלובניה, עם הכותרת "זה כבר לא מצחיק יותר", אמנם היה ביקורתי וחריף כנגד הכדורגל הישראלי; אבל הקהל דווקא אהב את המראה הזו. אהב, והעריך את המאמן הזר בעל המבטא הגרמני הכבד. הנבחרת חזרה להיות של העם.

סוף דבר
הפרק האחרון בסיפור שלנו, נכתב במשחק נגד אלבניה - שכמו המחיש בדיוק את המורכבות של היחסים בין הקהל לנבחרת. 29,200 צופים וצופות היו במשחק שהעניק לנבחרת את המקום הראשון בליגת האומות. זו היתה הכמות הגבוהה ביותר שבאה למשחק נבחרת, מאז המשחק הביתי מול איטליה בספטמבר 2016. שש שנים שהנבחרת לא ריכזה סביבה כל כך הרבה קהל.

אז מה הביא את ה"סולד אאוט" הזה? נראה לי שהקהל הישראלי מחפש להאמין. בסופו של דבר, קצת כמו את המדינה, בסוף רוב רובו של הקהל הישראלי רוצה להתאהב בנבחרת שלו. רוצה ללכת אחריה בעיניים בורקות, ומחפש רק סיבה להתקרב שוב. הדור הזה של נבחרת ישראל, ששם בפרונט דמויות כמו מנור סולומון ואוסקר גלוך - כאלה שלא מפחדים מתקרות זכוכית, ומשחקים באומץ ועם המון כישרון - הוא בדיוק מה שהיה צריך כדי להדליק את האש מחדש.

מדורת השבט הישנה ההיא, מהתקופה שבה כל העם התאגד סביב הנבחרת, כנראה לא קיימת מחוץ למגרש. אבל נדמה לי שדווקא עכשיו, כשהחברה הישראלית נראית על פניו מפולגת יותר מאי פעם - הכדורגל יכול להיות מראה טובה יותר של החברה. אולי מהאופטימיות החזקה שמייצרת נבחרת ישראל, נוכל לקחת משהו גם למדינת ישראל.