זה מרגיש כאילו זה היה לפני שלושים שנה, אבל לא כל כך מזמן הדיון הגדול ביותר סביב נבחרת ישראל היה האם אנחנו צריכים לשחק בשלושה בלמים או בשני בלמים. בעידן האוסטרי ראינו לא מעט 3:5:2 ואף 3:4:3, וכעת בעידן אלון חזן עברנו ל-4:3:3 שמרגיש מודרני יותר.
במקרה של הסגל הנוכחי, בכל אופן, אין הצדקה לשלושה בלמים. למה, אתם שואלים? כי אין שלושה בלמים. במצבת השחקנים הנוכחית של הנבחרת יש לנו שני מגנים ימניים (אלי דסה ושגיב יחזקאל) ושני מגנים שמאליים (דורון ליידנר ודני גרופר), אבל שני בלמים בלבד (רז שלמה ומיגל ויטור).
במשחקו האחרון של וילי רוטנשטיינר, ה-2:3 על איי פארו, פתחו מאחורה אוראל דגני, חאתם עבד אלחמיד וניר ביטון. באותו עידן לא היו לנו את מיגל ויטור ולא את שון גולדברג ברמתו הנוכחית. לכן הנבחרת הלכה על 3:5:2 בגרסאות כאלה או אחרות, פשוט כי לא היו לה בלמים מספיק טובים.
עכשיו המצב קצת שונה. יש לנו את ויטור, ויש לנו את גולדברג, ויש לנו בלמים לא רעים שנשארו מחוץ לסגל (ניר ביטון, איאד אבו עביד, חאתם עבד אלחמיד, ג'ואל אבו חנא ועוד) נוסף על רז שלמה שפתח עכשיו בהרכב. אז האם הנבחרת צריכה לחזור לשלושה בלמים? התשובה מורכבת. מוזמנים להכריע בסקר בסיום, הנה הטיעונים לכל צד.
חזן. כאב ראש (אלן שיבר)
למה כן: חופש בהתקפה
משחק עם שלושה בלמים, במקרים מסויימים, יכול להפוך את החיים של ההתקפה לקלים יותר. בטח אם מרכז השדה של הנבחרת לא מרשים ובטח אם שני המגנים שלה שחקנים שיכולים לתרום להתקפה. לכן המרוויח העיקרי ממעבר ל-3:4:3, למשל, עשוי להיות דורון ליידנר.
ליידנר, מגן תוקף בן 20, נותן לנבחרת מימד שלא היה לה הרבה זמן. הוא מייצר מסירות מפתח, עושה תנועה נכונה ויכול להוסיף מימד נוסף של יצירתיות מהאגפים. אותו דבר נכון גם בקשר לאלי דסה, מגן יותר טוב בפן ההגנתי מליידנרו ומרים נהדר.
בספטמבר האחרון אבירן גרין הקביל את התפקיד של דסה מול אלבניה לזה של ז'ואאו קנסלו וקייל ווקר במנצ'סטר סיטי, בו הם יכולים לנהל את המשחק ממרכז המגרש. השילוב של דסה ועבדה מול אלבניה נראה נהדר, ואם יש לנבחרת את שניהם באגף אחד ואת ליידנר וסולומון באגף השני זאת קבוצה מסוכנת במיוחד.
דסה. עשוי להרוויח (אלן שיבר)
בשביל זה הם צריכים לא מעט חופש, בטח מול קבוצות פחות טובות או כאלה שמסתגרות מול הנבחרת (ובהתחשב במשחק מול קוסובו, מדובר כנראה בכל הנבחרות בבית הישראלי מלבד שווייץ). במערך של שלושה בלמים דסה וליידנר משוחררים יותר ממשימות הגנתיות, וחלק מהעומס נופל על שחקני הקישור. שניהם בעלי אוריינטציה התקפית ויכולים להניע כדור כמעט כמו קשרים, אז אם אנחנו משחררים אותם לתפקיד חופשי יותר כל ההתקפה תרוויח.
כאן יכול להיכנס לסיפור שחקן נוסף - אוסקר גלוך. גלוכיניו היה רחוק ממיטבו מול קוסובו שסגרה אותו בצורה נהדרת, ואולי ב-3:4:3 או 3:5:2, כשהמגנים משפיעים, יהיה לו יותר קל. הנבחרת הזאת תגיע רחוק אם יהיה לגלוך את החופש במרכז השדה, גם התקפית וגם הגנתית.
התקפית זה פשוט: שלושה שחקנים נשארים מאחורה, שבעה לוחצים מקדימה. אחד הקשרים הנוספים הגנתי יותר וגלוך יכול לקבל חופש שהיה קצת חסר כשהיו שם שני בלמים. הגנתית הוא יצטרך לרדוף פחות אחרי קרבות במרכז השדה, ובקישור אולי נראה לצד דור פרץ את נטע לביא, מחמוד ג'אבר, עדן קארצב (הפצוע) ושמות אחרים. יותר קשה להגן מול קבוצה שיש לה שני יוצרים גם מהאגפים ולא רק ממרכז המגרש. זה יכול להפוך את ישראל לפחות צפויה.
גלוך עשוי להרוויח (אלן שיבר)
למה לא: זה לא עבד עד עכשיו
ככה, פשוט. נבחרת ישראל שיחקה עם שלושה בלמים בעידן האוסטרים וההגנה לא נראתה טוב בלשון המעטה. אמנם הפעם הבלמים שלנו טובים יותר ממה שהם היו בזמנו, והשיפור של גולדברג (יחד עם האזרוח של ויטור) הם יתרון משמעותי, אבל בשביל לשחק בשלושה בלמים צריך לרוץ ביחד.
מעבר לזה שהם משחקים בנבחרת במשחקים בודדים בשנה, וכל משחק חשוב במיוחד, הם פשוט לא רגילים למערך של שלושה בלמים. שון גולדברג שיחק גם בשניים וגם בשלושה בלמים באירופה, בעוד מיגל ויטור לא משחק בשלושה בלמים ולא ברור כלל מי יהיה הבלם השלישי - ביטון שיכול לספק הנעת כדור, אבו עביד הפיזי יותר או שם אחר כמו שלמה או אבו חנא.
ויטור וגלזר שיחקו עם שון גולדברג ומשחקים כיום עם איאד אבו עביד ביחד בהפועל באר שבע, אבל זה אחרת ולא מעט כי מדובר בקו של שלושה שחקנים ולא של שניים, בטח בהתחשב בזה שגולדברג ואבו עביד לא שיחקו יחדיו מעולם.
כל משחק בנבחרת חשוב במיוחד, בטח אחרי שהתחלנו קמפיין ואחרי שראינו הצלחות יחסיות (בעיקר בליגת האומות) במערך הקיים של אלון חזן. לשנות את זה עכשיו, מבלי "להשתפשף" באיזה משחק ידידות, עלול להיות משמעותי מדי.
יכול להוביל לכאב ראש (אלן שיבר)
כי מה שעל הנייר עובד בפוטבול מנג'ר או בפיפ"א - וגם זה בתרחיש האופטימי - לא בהכרח יעבוד בהמשך. הנבחרות הצעירות של ישראל גם לא משחקות במערך של שלושה בלמים, גם השחקנים כאמור בקבוצות עצמן, וזה יותר משמעותי ממה שאנחנו חושבים. אחד הדיונים הגדולים בכדורגל הנבחרות הוא הפער בין הכישרון לבין התיאום, ובהתחשב בזה שאין לישראל שלושה בלמים ברמה גבוהה אנחנו עלולים להפסיד שחקן טוב יותר.
וזאת שאלה מעניינת אחרת. אם אנחנו עוברים ל-3 בהגנה, מי יורד? דולב חזיזה (או ליאל עבדה כשהוא בריא)? נטע לביא? דור פרץ? ברגע שעולה בלם מישהו יורד, וזה יכול להוביל לפגיעה בצדדים אחרים.
כמו כל דבר, בעצם, יש לזה יתרונות וחסרונות גם ברמה הטקטית. אולי מול שווייץ זה פחות רלוונטי, וזה משחק שבו יכול להיות שהדבר הטוב ביותר לישראל הוא להסתגר ולנסות להוציא נקודה בחוץ מול הנבחרת הטובה בבית, אבל נקודה מעניינת במיוחד לעתיד. מה דעתכם?