נבחרת ספרד חטפה מהלומה לא קטנה: מי שרק לפני 13 שנה היתה אלופת עולם, חוותה הפסד כואב בהאמפדן פארק מול סקוטלנד. אמנם תור הזהב הספרדי ההוא כבר פחות או יותר נעלם מהמפה (צ'אבי היום מאמן, אינייסטה משחק ביפן, איקר קסיאס הפך לצייצן) - אבל גם השחקנים החדשים והצעירים לא חשבו שכך ייפתח קמפיין מוקדמות היורו שלהם.
וההפסד המפתיע הזה גרר לא מעט חשבון נפש, אבל היה גם מי שלא היה לו חשק להתגונן. קוראים לו רודריגו הרננדס קסקנטה - אתם יכולים לקרוא לו "רודרי". הקשר ששיחק בוויאריאל ואתלטיקו מדריד הוא, כבר ארבע שנים, המנוע לקישור של מנצ'סטר סיטי הגדולה, ונחשב לאחד הטובים בעולם בתפקידו; אבל את הכותרות בעקבות המשחק, הוא תפס לא בגלל הכדורגל, אלא בגלל דברים שאמר לתקשורת.
רודרי אמנם פתח את דבריו בהכרה בטעויות שספרד עשתה ("כשאתה חוטף גולים קלים, אתה נענש"), אבל מהר מאוד הגיע אל ליבת הטיעון - האשמת היריב. "עבורי זה פשוט זבל (Rubbish).. תמיד מבזבזים זמן, תמיד עושים פרובוקציות, כל הזמן נופלים... בשבילי, זה לא כדורגל. השופט צריך להתמודד עם זה, אבל הוא לא עושה כלום".
והמשפט הזה של רודרי, כמובן, לא מגיע בחלל ריק. איכשהו, זה נהיה מאוד אופנתי לקבוצות שלא מצליחות לנצח - להפנות את האשמה לא לעצמם, שכשלו במשימה שבשמה הם עלו למגרש, אלא למצוא מפלט נוח: הקבוצה היריבה, שיצאה עם התוצאה החיובית מבחינתה (תיקו או ניצחון במקרה הזה) אבל "לא שיחקה כדורגל". כלומר, לא שיחקה פתוח או הרפתקני, אלא סגור והגנתי, באופן שלא אפשר לקבוצה העדיפה והאיכותית לבטא את עצמה.
ויש כאן עניין של הסרת אחריות; הקבוצה העדיפה לא צריכה, חלילה, לחשוב מה לא עבד, לנסות לתקן, לראות מה החולשות ואיך אפשר לחזק אותן. לא ולא, יש פתרון ברור ומוקד לאשם: השחקנים מהיריבה הנחותה, ש"העזו" להתמודד עם הכלים שיש להם; כלומר, לשחק בהגנה צפופה, להישאר מאחור ולנסות לעקוץ במתפרצות, וכן - גם למשוך זמן כדי לנסות ולצאת עם תוצאה מכובדת.
אבל אלה כללי המשחק; לקבוצה העדיפה יש את היתרונות שלה - היא חזקה יותר כלכלית, מקצועית, עמוקה יותר ויכולה לעשות שינויים מהספסל. לאנדרדוג יש את הזכות לעשות מה שהוא יכול כדי לעצור את זה, והתפקיד של הקבוצה בעלת היתרון - הוא להתמודד עם זה. להבין שאלה החוקים, ולהתגבר עליהם בעזרת היכולות העדיפות שיש לה בארסנל (ולא, זו לא עקיצה כלפי רודרי).
עמיתי למדור הזה, אבי אטיאס, דיבר כאן לא מזמן על "תרבות הנהי" - על העובדה שקבוצות התרגלו להאשים את כולם, חוץ מאשר את עצמן. ו"נהי הבונקר" הוא תת ז'אנר מעניין במיוחד בתוך התרבות הזאת. כי הוא שוב מצליח להסיט את תשומת הלב - במקום שהקהל יתעסק בבעיות שיש לקבוצה, או בביקורת על מי ששיחק ולא הצליח מול נבחרת או קבוצה הרבה פחות טובה, הוא מקבל שק אגרוף חדש להיכנס בו - היריב, ש"לא שיחק כדורגל". מפלטו הנוח של המפסיד.
הנה פתרון קל לכל מי שלא רוצה בונקר: תנו גול. אין אף קבוצה שפויה בעולם שתתגונן ותתבנקר בפיגור של 1:0, ואין אף מאמן שבאמת רוצה להפסיד. שער מוקדם פורץ תמיד כל הגנה, מתוחכמת ככל שתהיה. ואם אתם לא מצליחים לתת את השער הזה - הבעיה היא לא ביריב, אלא בעצמכם.
מפלטו של המפסיד (Getty)
הכדורגל של היום, והספורט בכלל, נמצא במצב של פערים עצומים; לפעמים על מגרש אחד יכולה להיות קבוצה או נבחרת ששוות 150 מיליון יורו, מול נבחרות של שחקנים חובבים. יש בזה גם מן הקסם; ככה נולדות הסנסציות הגדולות ביותר. אבל לרוב, בוודאי בטורנירים הבינלאומיים, החזקים והעשירים מנצחים. נאומי הנהי של רודרי ודומיו, מבקשים לקחת מהאנדרדוג גם את הדבר היחיד שיש לו - את הזכות להתגונן.
בונקרים היו, ישנם ויהיו תמיד. כל עוד יש פייבוריט, בצד השני יהיה אנדרדוג שינסה לסכל את המשימה שלו. נבחרת סקוטלנד עשתה את העבודה שלה על הדשא - התפקיד שלה הוא לא לבדר, ולא להוות תפאורה לדריבלים של השחקנים הספרדים, אלא לייצג את המדינה שלה בכבוד. וכשיש לה את סקוט מקטומיניי, הכבוד שלה היה גדול עוד יותר.
לנבחרת ספרד יש הרבה בעיות שהיא תצטרך לתקן לקראת חלון הנבחרות הבא בחודש יוני. סקוטלנד, מה לעשות, היא לא אחת מהן.