את טורנו זה, נפתח בשורה תחתונה מובהקת וברורה שהתגלתה אתמול בטדי: קהל, גם המון קהל, ממש המון קהל, לא מנצח משחקים. זה קצת סותר את מה שקורה לאחרונה בסמי עופר, אבל טדי, כפי שנוכחנו לדעת לא אחת, איננו סמי עופר.
האמת, ניחוח קל של מנחוס עלה באפנו לפני המשחק אתמול. יש משהו בימים חגיגיים עמוסי ירוקים ולבנים בירושלים שכנראה לא מתלבש לנו טוב. כן, זה לא באמת תירוץ, אבל אולי רק ההסבר הקלוש הזה יכול להסביר את כל ההתרחשויות התמוהות אתמול על הדשא.
עשינו כמעט הכל נכון על הדשא. אמנם הטריק של דיא סבע כחלוץ תשע מזוייף היה לא מאוד מוצלח, אבל להזדמנויות שלנו אכן הגענו, ובמשחק מילים מריר ולא מצחיק כלל, ניתן לומר שעל המשחק הזה אנחנו יכולים לכתוב קורות חיים. הבנתם? קורות, כמו החתיכה המעצבנת מהשער שהכדורים נתקעו בהם נו. חי חי.
בסופו של דבר, אחרי לחץ של שבעים דקות לערך, החשוד המיידי להוצאה לפועל, עומר אצילי, השיג את השער ה-20 שלו, ללא וויכוחים הפעם. ומה שקרה מאותו הרגע, זה חומר לפרק של "תיקים באפלה".
כמות קהל לא מנצחת משחקים (ברני ארדוב)
נעזוב לרגע את שאלת החוקיות של הפנדל שקיבלה הפועל ירושלים. נצא מנקודת הנחה שהיה מאה אחוז פנדל, למרות שאני לא בטוח. למה לעצור ולבדוק את זה שני מהלכים לאחר מכן? ומה היה קורה אם קורנו היה כובש ולא נתקל בקורה? האם צריך לפסול את השער או לא? החלטה מטופשת בעיניי, לבדוק את המהלך בעיתוי הזה. אם וכאשר, זה צריך להיבדק מיידית, לא בדיעבד. מזכיר לי סיפור של חבר שחזר פעם מחופשת פסח, והמורה שלו, כעונש, הוציאה אותו על משהו שעשה לפני החופשה. שימוש בוואר צריך להיתחם בזמן.
מילא זה, אבל אם כבר קיבלנו את השוויון המעצבן הזה, איך לעזאזל איפשרנו את ההפקרות של השער השני? איזה אובדן ראש מעצבן זה היה, רבע שעה מהגיהינום. הפועל ירושלים אמנם חרגה מעט מתחומי המגרש בכדי להבקיע את שער הניצחון, מה שמתברר כחוקי למהדרין בעבור ערכאות שיפוט מסויימות, אבל עדיין - הריפיון והרשלנות של דניאל סונדגרן בשמירה על הראל שלום לא מתקבלים על הדעת (תפוס אותו ותפיל אותו בחצי המגרש של הפועל ירושלים, למה בכלל לתת לו את הספרינט הזה?!). הבעיטה השלישית למסגרת של הפועל ירושלים באותו המשחק, אגב.
כל מה שקרה אתמול כל כך מזכיר לי את המשחק ההוא מ-99, שהפועל ירושלים הגיעה לקרית אליעזר, עמדה בלחץ אדיר ובסריית החמצות, והפכה פיגור לעקיצת ניצחון. בהחלט, כל הכבוד להפועל ירושלים, עושה עונה אדירה ואתמול עשתה צעד עצום להבטחת המקום הרביעי, אבל באמת שאתמול הם ויכולתם לא היו האישו במשחק הזה.
לצד הכעס על השיפוט התמוה והצלחת הקמפיין "שופטים של חיפה" לאין שיעור, צריך לומר - בסופו של דבר, האשמה היא עלינו. המשחק הזה היה לנו כבר בידיים, הובחנו ולא הייתה שום סיבה ללכת אחורה בצורה כל כך דרסטית ובטח לא לאבד את הראש בכזה אופן.
קמפיין "השופטים של חיפה" הצליח (ברני ארדוב)
גם ברק בכר לא נהנה מיום מזהיר, כשהחילופים שלו היו בגדר מעט מדי, מאוחר מדי ולגמרי לא נכון. למה פיירו לא מצא את עצמו מוקדם יותר במגרש, מדוע יצא סבע ולא שרי שהיה פשוט לא טוב? פשוט חבל, יכולנו לסגור סיפור מבחינה מנטלית ומעשית, ושוב פספסנו הזדמנות לתת פלומבה. בניגוד לשנה שעברה, זה לא הגיע מריפיון מוחלט ומליקוי מאורות סטייל ההפסד בנתניה והמלטדאון שלאחר מכן, אלא ממה שלא יכול להיות מוגדר אלא כ-brain fart, נפיחה מוחית לא ברורה של כלל הקבוצה. דברים כאלו יכולים לקרות, זה ברור, ועדיין - העיתוי והדרך שבה שמטנו יתרון להפסד היו אומללים.
אז מה עושים עכשיו? בגדול, כלום. ממשיכים בדיוק כמו ששיחקנו אתמול. צריך להתייחס לאתמול כתקלה, כשהלקח העיקרי, וזה קל יותר לאמירה מאשר לביצוע, הוא לא להוריד את הרגל מהגז גם לאחר כיבוש שער יתרון. אנחנו עדיין פגיעים מאחור ולעתים, המזל שמשחק לנו בדרך כלל מתפרע לגמרי ולוקח את הקופה עבור היריבה.
אין לי מה להתייחס ליריבות שלנו, זה לא רלוונטי. זה יהיה נחמד אם את מלאכתנו יעשו אחרים, אבל בסופו של דבר, את העבודה אנחנו צריכים לעשות בעצמנו, ואין סיבה שלא נעשה את זה, גם נוכח ההפסד. אנחנו עדיין במצב טוב, מכל היבט ובכל תסריט, וכפי שציינתי, זה לא היה הפסד של לשון בחוץ והיעדר אנרגיות. יותר צירוף מופלא של נסיבות, סחרור לא ברור וקבוצה שהתלבשה לנו על הראש ופשוט לא הולך לנו נגדה.
אם כן, אין לנו אלא להגיש את הסנטר, וכמו מתאגרף וותיק ומנוסה - take it on the chin. וכמו שאנחנו עושים תמיד תחת ברק בכר, לדעת שאנחנו יכולים ליפול, אבל גם לקום, ולקום בענק. הלאה - יום ראשון, אשדוד, שום דבר אחר בעולם לא חשוב.
שבוע טוב וירוק לכולם.
הפנים קדימה, המצב עדיין מצוין (ברני ארדוב)