השמיצו אותם כמעט על בסיס קבוע. בימי סגריר התייחסו אליהם בבוז מהול ברחמים. אפילו לעגו להם. חדי הלשון בעיני עצמם הגדירו אותם כ"זרים לענף". היו שהזדרזו לצייד אותם בכרטיס טיסה לכיוון אחד, העיקר שישחררו את החוד הבאר שבעי מנוכחותם.
אין לי מושג אם מישהו עדכן את יוג'ין אנסה ופטריק קלימלה בביקורות הקטלניות, אני יודע שאמש בטדי שניהם קמו לתחייה. יחד איתם התעורר הנגב כולו מתרדמתו.
הגול האדיר של הגנאי (מעניין באיזה כתרים היו מכתירים אותו אילו מוטט את חומות ירושלים כשהוא ממותג באופנת ברוך) והביצוע המלוטש של הפולני בשער השני החיו מחדש את חלום האליפות של הברדות, לפחות למשך 24 שעות. כל תוצאה פרט לניצחון ירוק הערב במגרש הי״א תפתח מחדש את המאבק על הצלחת.
לפעמים, רק חוט השערה מפריד בין הצלחה וכשלון בבחירת כדורגלנים נוכריים. בעירו של אברהם קבלת אורחים היא נכס צאן ברזל, והנה דווקא בקטע הזה נשחטה הנורמה בסכין קצבים. איך זה קרה? תשאלו את קלימלה.
ביומו הראשון בארץ הנגב פרצו לביתו עברייני רכוש חסרי מצפון, וייתכן שהמפגש הטראומתי איתם השפיע על ביצועיו המקצועיים. בכמה משחקים הוא נראה בהלם קרב, אבוד ברחבה. במאני טיים, נגד מכבי חיפה ומכבי תל אביב, הוא חיפש לשווא את המסגרת. רבים בצבא האוהדים האדום היו מצדיעים לו אילו ידע לנצל את מסירות הזהב שנותבו אליו מרגלי אנסה.
שלוש פעמים הוא בכל זאת איתר את הכתובת, אבל הציפיות ממנו גבוהות בהרבה. מי שחלם על גרסה מרוככת של רוברט לבנדובסקי התעורר לא פעם עם מהלכים שהחזירו אותו לימים של ברטוש טרכולסקי.
ברדה שמע היטב את הביקורות, וכדרכו בקודש בחר לעבור לתחנה אחרת. תדר שקט, גלים קצרים. דיבר אליו חלש, ליטף אותו. ככה נוהג מאמן רציני שלא מושפע ממוסיקת רקע צורמת. אולי באותה הזדמנות היה רצוי שיתרגל איתו ביצוע מתקבל על הדעת של חגיגות אחרי הבקעה.
ובעניין אחר: צריך להיות דביל עם תעודות כדי לבטא גילויים של שמחה במועל יד כשאתה קילומטרים ספורים מהכותל המערבי, בשבוע שבו מציינים את יום הזכרון לשואה ולגבורה. אלא שבמקרה של פטריק, צריך לאמץ את גרסתו ולפיה לעולם לא היה חושב להצדיע במועל יד.
אז אם לא קשה לכם, הניחו לחלוץ הפולני של ברדה, אל תשוו את תנועת היד התמימה שלו להצדעות המגונות שנרשמו לחובתם של פאולו די קאניו וניקולה אנלקה. הוא ממש לא שם.
מה אם היה לובש חולצה אחרת? אנסה (מצד ימין) (צילום: דני מרון)