בשביל לנסות ולהבין איך מיאמי עלתה לסיבוב השני במזרח והדיחה את מילווקי (הקבוצה עם המאזן הטוב בעונה הסדירה) אחרי חמישה משחקים, הדרך הטובה ביותר היא אולי להתחיל דווקא במהלך האחרון של הסדרה. לכן, לפני שנצלול פנימה, בואו נעבור על 16 השניות האחרונות ביחד: מה שקרה מצד אחד, והתגובה של אוהד מיאמי רציונלי במקביל.
גייב וינסנט עם הכדור, מנסה להפיל את ג'רו הולידיי וזורק שלשה מרחוק כשההיט מובילים ב-2. אתה בהלם, אבל מחכה לראות אם זה נכנס. הכדור קופץ על הטבעת. אתה מופתע לטובה. הוא לא נכנס, יאניס לוקח את הריבאונד ומתחיל לרוץ. אתה רוצה לשבור את המסך. באטלר מתקרב ליאניס, מפיל אותו, והוא שולח מסירת פאניקה למידלטון. אתה עדיין בלחץ. מידלטון מקבל שמירה כפולה, נלחץ ומוסר לאלן. אתה כבר מדמיין את השלשה שלו שנכנסת ואת הקאמבק של הבאקס ל-3:4. אלן נכנס לסל. אתה מתחיל לחפש קוצב לב להארכה שנייה. אלן מחטיא, באזר. מיאמי עולה!
כמות עצומה של מידע ב-16 שניות, כשאין לך מושג איך זה נגמר או מה לעזאזל הלך שם. למה וינסנט לקח זריקה כזאת רעה, למה מידלטון לא ניסה בעצמו או למה הכדור לא חזר ליאניס (שלא היה בתחומי המגרש בכלל כשאלן קיבל את הכדור). קבוצה שסיימה את הסדרה עם גייב וינסנט, מקס שטרוס, ג'ימי באטלר, כיילב מרטין והיווד הייסמית' על המגרש הצליחה להדיח את אלופת ה-NBA לשעבר, זאת שבקו הקדמי שלה שיחקו שחקנים שכנראה יהיו בחמישיית ההגנה וחמישיית הליגה הראשונה בדמות לופז ויאניס. התשובה לזה היא כנראה אחד הביטויים המוזרים ביותר בספורט האמריקאי ואולי בספורט בכלל, ההיט קולצ'ר.
אותה "היט קולצ'ר", התרבות הארגונית של מיאמי היט, מתאפיינת בדרישות פיזיות וכדורסלניות גבוהות מהשחקנים. המאמן אריק ספולסטרה ונשיא פעילויות הכדורסל פט ריילי ידועים בגישתם חסרת הפשרות שדורשת משחקנים לרוץ לא מעט באימונים, מה שמאפשר לקבוצה לבנות שחקנים מצד אחד (ופה, 4 מ-5 השחקנים שהיו על המגרש בדקות הסיום בכלל לא נבחרו בדראפט), אבל יכול להוביל למעין בינוניות בצד השני. לאורך רוב העונה הסדירה זה הרגיש כאילו ההיט התאהבו בתדמית של עצמם, ככאלה שיכולים לנצח כל קבוצה בסדרת פלייאוף בזכות הגנה אגרסיבית וסופרסטאר אחד. כשהם הובסו מול אטלנטה בפליי-אין, זה נראה כאילו זה עומד להיות הסוף.
ספולסטרה. מנחיל תרבות של ארגון (Getty)
אבל זה לא היה. ההיט לא התקשו מול שיקגו ועכשיו הדיחו את הבאקס בפעם השנייה ב-4 שנים (כשבתווך הם חטפו סוויפ מאותה מילווקי ב-2021), וכעת הם מגיעים לסדרת סיבוב שני מרתקת מול הניקס. זה קרה בזכות ג'ימי באטלר, אבל גם בזכות הצוות המסייע. גייב וינסנט, שאיבד את מקומו בחמישייה בעונה הסדירה וחזר לקראת הפלייאוף, קלע 22 נקודות. באם אדביו, אחרי עונה חלשה בסטנדרטים שלו, חזר להראות את יכולות ניהול המשחק וסיים עם 20/10/10 במשחק חמש (והגנה טובה על יאניס הפצוע לאורך הסדרה). דאנקן רובינסון, אחרי שנים של ייבוש, תרם דקות מועילות. מקס שטרוס חזר לקלוע מהשלוש אחרי שנעלם בעונה הסדירה, וקווין לאב המציא את עצמו מחדש בתור גבוה פיזי וספק מלוכלך ששינה את הסדרה כשהוביל לאותה פציעה של יאניס אנטטוקומפו.
ההבדל הגדול בין מיאמי של 2021/22 (הראשונה במזרח) לבין מיאמי של 2022/23 (השמינית במזרח) היה השלשות. ההיט קלעו ב-34.4% רע מהשלוש העונה, וזה נראה כמו החולשה הגדולה ביותר שלהם בפלייאוף, אבל בפוסט סיזן הנוכחי הם על 45.5%. יש שיגידו שזה מקרי, יש שיגידו שזה מושפע מזה שההגנה של מילווקי נתנה להם זריקות, ויש שיגידו שמדובר במשהו גדול יותר. באיזה שינוי תפיסתי.
קבוצות מהמקום השמיני שהדיחו את הראשונות, תמיד, התאפיינו באיזה אמונה ודבקות יוצאת דופן במטרה. גולדן סטייט של 2007, ממפיס של 2011, פילדלפיה של 2012 (מול שיקגו חסרת דריק רוז) וגם דנבר של דיקמבה מוטומבו ב-1994, כשזה עוד היה הטוב מ-5, הרגישו כאילו הן רצו קצת יותר והאמינו שזה אפשרי. זה נכון גם בקשר למיאמי הזאת, ואולי זאת קפיצת האמונה שהם היו צריכים בשביל לעלות שלב. התשוקה והמסירות של שחקני ההיט הצליחו להוביל אותם לניצחון, גם אם זה היה בסדרה שלא נחשבה להגנתית במיוחד. ההיט ניצחו בזכות התפוצצויות בהתקפה.
באופן משעשע, הם עשו את זה בלי טיילר הירו. הירו עבר לחמישייה העונה וקלע 20 נקודות למשחק, אבל נפצע וסיים את הפלייאוף. באופן אירוני, יכול להיות שזה היה דווקא טוב למיאמי ובעיקר לג'ימי באטלר, שסיים את אחת מסדרות הפלייאוף המרשימות של שחקן בשנים האחרונות.
כשבאטלר הגיע לגמר 2020 הוא איבד את שני השחקנים הכי טובים של מיאמי מלבדו, באם אדביו וגוראן דראגיץ', ודווקא אז מיאמי נראתה טוב יותר. באימון המפורסם והאחרון שלו במינסוטה טימברוולבס הוא לקח את החמישייה השלישית לניצחון על הקבוצה הראשונה, ויכול להיות שזה מה שמצליח להפוך אותו לשחקן יותר טוב. יש הרבה שחקני כדורסל שיודעים להריח דם ולתקוף את היריב, כמו כרישים, אבל ג'ימי באטלר שונה. הוא תוקף כשהוא מריח את הדם של עצמו.
באטלר. תוקף כשהוא מריח את הדם של עצמו (Getty)
לפני משחק הפליי-אין של ההיט מול ההוקס, כתבתי כאן בהרחבה על ג'ימי באטלר ויכולתו לדחוף את הקבוצה לניצחון. זה היה נכון שבעתיים בפלייאוף, בו קלע 128 נקודות ב-3 המשחקים האחרונים, כשבמשחק החמישי לא היה לו משחק יוצא דופן. הוא אמנם קלע 42 נקודות, אבל שתיים בלבד בהארכה וביום של 3 מ-10 ו-5 איבודים. בכל זאת הוא סיים עם ניצחון היסטורי, לא פחות, בסדרת פלייאוף. ידענו שג'ימי באטלר יכול לקחת קבוצות על עצמו, ולסחוף אחריו חבורה למסעות כומתה במזרח. אבל לא ככה.
אחרי אחת הסדרות הטובות בקריירה, באטלר מגיע לפגוש את מאמנו לשעבר טום ת'יבודו ואת הניקס, קבוצה אגרסיבית שמזכירה את מיאמי במובן מסוים. יש עוד זמן עד הסדרה שתתחיל בראשון, מנוחה חשובה לשחקן בן ה-33, אבל כבר עכשיו אנחנו יכולים לצפות להרבה פיזיות ומאבק בין שתי קבוצות טובות מאוד. הניקס עם הביתיות, אבל מיאמי עם מאמן טוב יותר, ניסיון פלייאוף והשחקן הטוב בסדרה. לכן קשה לקבור אותם, ואותו, למרות הסגל הקצר.
קו דמיון מעניין נוסף, אגב, הוא הדמיון בין ההתאמה של באטלר למיאמי וזאת של ג'וש הארט לניקס. בשני המקרים מדובר בשחקנים פיזיים, קשוחים בקטע טוב, שמרגישים כאילו הם חלק מה-DNA ה"קלאסי" של המועדונים האלה. כאילו הגיעו מהסדרות של סוף הניינטיז ל-2023 באותו פרנצ'ייז. זה יכול להבטיח לנו מפגש פיזי, והרבה מאוד כיף גם לאנשים כמו שאראס שאומרים שהכדורסל ב-NBA "בלתי נסבל", בניסיון לטייח את העונה הבינונית שלהם ביורוליג. זאת תהיה סדרה קשה, זאת תהיה סדרה פיזית, זאת תהיה סדרה שאי אפשר לפספס.
מילה לסיום על הבאקס. מילווקי סיימה עם המאזן הטוב בליגה בעונה הסדירה ואיבדה את יאניס אנטטקומפו לפציעה במשחק הראשון. הוא אמנם שיחק ברוב המשחקים ולא היה במיטבו, אבל קשה להאשים אותו בהדחה (למרות שאפשר וצריך להאשים אותו ב-10 מ-23 מהקו, תצוגה כמעט בלתי נסלחת במעמדים האלה בתקופה של היום). יאניס עצמו התייחס בצורה די מדהימה להדחה, כשאמר ש"אי אפשר להכשל בספורט. אתה לא מנצח כל הזמן. נחזור וננסה להשתפר".
יאניס. בזבז שנה (Getty)
ברמה האנושית הוא צודק. ברמה הספורטיבית, חייבים להודות, זה בזבוז. מדובר בפלייאוף השני ברציפות בו קריס מידלטון לא שם, אחרי הפציעה בסדרה בה הפסידו בשנה שעברה והתצוגה הבינונית השנה. אי אפשר שלא לתהות אם העומס החריג על אנטטקומפו בעונה הסדירה השפיע על פציעתו בפלייאוף, לאחר שסיים 39% מההתקפות בעודו על המגרש והיה משמעותי גם בהגנה, ואי אפשר שלא לתהות מה הלאה בקשר למילווקי.
מייק בודנהולזר אמנם הוביל אותם לאליפות, אבל יכול להיות שיש מאמן יותר טוב בשוק בדמות ניק נרס, אלוף NBA בעצמו. יכול להיות שמינויו של נרס למילווקי יהיה מעין שינוי רענן לקבוצה שכנראה צריכה את זה, ואולי גם נראה שינוי בסגל וניסיון להביא מספר 2 טוב יותר לאנטטקומפו ממידלטון במצבו הנוכחי. בכל אופן, יהיה לנו קיץ שלם לחשוב על הבאקס.
היום הזה, והשבועות הקרובים, שייכים למיאמי. זה מתחבר גם לשלשה ההזויה ההיא של גייב וינסנט בתחילת המהלך האחרון של הסדרה: זריקה משום מקום, שלא אמורה להכנס, וברוב המקרים גם לא נכנסת. אבל בסוף, איכשהו, הוא מוצא דרך לנצח.