אחד האנשים המרכזיים ברכבת ההרים שהייתה בית"ר ירושלים מודל 2022/23 היה אופיר קריאף. קפטן הקבוצה עוד דמיין את עצמו יורד עם המועדון בסערה שליוותה את תחילת העונה, עבר תהפוכות רבות בליגת העל וסיים את העונה עם זכייה בגביע, אך בלי הנפה. כעת (שני), בראיון, הוא חושף את עתידו ואת מה שעבר עליו בצהוב-שחור.
בוא נתחיל מהגביע האחרון של בית"ר ב-2009. איפה היית?
"הייתי ביציעי אצטדיון רמת גן עם דוד שלי. אלברס וברוכיאן הבקיעו, ניצחנו 1:2 את מכבי חיפה. זוכר שחלמתי להגיע לרגע הזה אבל לא האמנתי שאגיע לזה. אחרי ההפסד לפני כמה שנים אמרתי שאני חייב להביא גביע. אמרתי שאם בורא עולם לא נתן לי את זה, אז הוא החליט לתת לי משהו מתוק יותר".
המקום של ההנפה, בגן סאקר, היה מתוק יותר מסמי עופר?
"כן, חד משמעית. קילומטר מהבית שגדלתי בו, עם כל החברים והמשפחה שלא הצליחו להשיג כרטיס ולהגיע למשחק. רציתי להניף מול הילדים שלי שבאו למשחק, אבל ברוך השם הייתי מוכן להניף בכל מקום, העיקר להניף".
מאיפה הגיעה ההחלטה לברך לפני הנפת הגביע?
"חלמתי על זה בלילה כמה ימים, אמרתי לבורא עולם שאם ניקח אני אעשה קידוש השם, אני אזכה, אעשה שהחיינו, הייתי אמור לעשות מול 15 אלף אוהדי בית"ר, אלהים כנראה שמע את זה ודאג שאני אעשה את זה מול הרבה יותר, זה עוד משהו שאני אקח אותו לכל החיים".
כמעט שבועיים לאחר מכן, איך זה מרגיש? ירדתם כבר לקרקע?
"האווירה שיש בעיר ובמדינה בכלל מטורפת. אנשים פוגשים אותי ברחוב, כאלה שלא אוהדי בית"ר ואומרים לי שהם מרגישים כאילו הם חלק מהגביע. האווירה, התצוגה של הקהל, ההתפרצות של כולם מהספסל כולל יוסי אבוקסיס, רגש שהעיר הייתה צמאה לו, שנים חיכו לזה. אני מודה לאלוהים כל יום על הזכות שניתנה לי להיות בין 8 האנשים שזכו להניף את הגביע במדי בית"ר ירושלים, המועדון היה כל כך צמא לתואר משמעותי, והשנה הזאת, בגלל איך שהתחלנו ואיך שסיימנו איחדה כל כך אוהדים, כולם נדבקו בזה, בעיר, מחוץ לעיר. זה לא היה דומה לזה לפני".
גמר שייזכר (מאור אלקסלסי)
"הגביע הזה עבר דרך בתי קברות של אנשים שלא זכו לראות אותו"
ומאז, באמת, הגביע לא מפסיק לטייל בישראל.
"ככה צריך. אנחנו נוסעים איתו לכל מקום, הגביע הזה עבר מחיילים, דרך ילדים ועד בתי קברות של אנשים שלא זכו לראות את התואר. אנחנו רוצים שכולם ירגישו חלק מהדבר הזה ויוכלו לגעת בגביע, זה לא עוד תואר, זה גביע שהחזיר את בית"ר לחיים. זה מועדון כל כך מרגש ומלא עוצמה ולב, לא כסף מה שמדבר. אני אהיה קצת חוצפן ואגיד שבדאבל עם ארקדי גאידמק חוץ מאבירם ברוכיאן ועוד כמה שחקנים מאוהבי המועדון, הרוב היו מונעים מכסף. השנה שחקנים היו מונעים מאהבה, הגיעו בתקופה חשוכה של המועדון וצמחו איתה יחד, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, משבר אחרי משבר. זה גם מה שיצר חדר הלבשה כל כך מאוחד, בגלל זה כולם בכו שניצחנו את המשחק הזה".
"וזה לא רק הישראלים, גם הזרים. מיגל סילבה, שאחרי החצי גמר בא אליי ומנשק אותי, מחבק ובוכה, אומר לי 'אופיר, אנחנו עוד מעט עושים היסטוריה ביחד' ואחרי הגמר הוא קופץ עליי מאחור ואומר לי 'עשינו את זה אחי, עשינו את זה, תודה שהייתי חלק מזה, תודה שלקחתם אותי'. בכינו עם הילדים והמשפחות כאילו גדלנו ביחד ואני מכיר אותו בקושי שלושה חודשים, זה אומר הכל".
אחד הרגעים החזקים ביותר היה הביקור בבית הקברות עם אביו של אופק אהרון ז"ל. בוא נדבר על זה.
"הלכנו לאורך השנים לבתי קברות, אבל יש שני דברים שייזכרו אצלי לעד. אחד מהם זה אופק אהרון, שאבא שלו בכה לי על הכתף שבועיים או שלוש לפני וביקש שנביא את הגביע לאופק ואני שמח שהגשמתי לו את החלום. לא פחות קרע אותי הילד רפאל מתן, ילד שהכרתי לפני שלושה חודשים, ילד עם גידול, לקחתי אותו אליי הביתה, חיבקנו אותו ממשחק למשחק וחווינו איתו רגעים מאוד יפים. יומיים-שלושה לפני הגמר הבנתי שהמצב שלו מאוד הידרדר והזמן שלו קצוב, אמרו לי שיש לו בקשה אחת שניקח את הגביע והוא ייגע בו".
"בלילה שאחרי החגיגות הלכתי לישון בשש בבוקר וקמתי בשמונה, ידעתי שאם נחכה עוד שעה זה עשוי להיות מאוחר. לקחתי את הגביע, ביקשתי ממאיר הרוש לבוא איתי, הלכנו לשערי צדק, הוא לא יכול היה להגיב אך ראיתי את החיוך הענק שלו מול העיניים, עשינו ביחד הנפה, שיצאנו מהחדר הוא עשה לי שלום עם היד אחרי חודשיים שהוא לא הזיז אפילו אצבע, האחות הייתה פשוט בהלם, יום אחרי זה הוא מסר את נשמתו לבורא. זה הרגיש שהוא אמר לנו תודה על כל מה שעשיתי בשבילו, זה משהו שייחרט לי בזיכרון, הבנתי כמה כוח ועוצמה היה לגביע שהילד הזה נלחם בשיניים להישאר עוד קצת בחיים כדי לגעת בגביע, איך שהוא נגע והשלים את מה שרצה, יום למחרת הוא כבר לא היה איתנו".
יותר גדול מכדורגל (אלן שיבר)
"העוצמה של הגביע חזקה יותר, היינו במצב הכי חשוך שיש"
חששת לסיים קריירה בלי תואר?
"כן, אמרתי את זה לאשתי כל השבוע. יש לי הזדמנות לקחת תואר ולהניף גביע. יש אנשים שלאורך קריירה שלמה לא זכו לתואר או הנפה עם הקבוצה שלהם. אני לא זוכר הרבה שעברו מגיל 6 את כל השלבים במועדון, שלב אחרי שלב, כולל תקופות הכי קשות שיש ואז בשיא להניף גביע כל כך משמעותי וחשוב למועדון אחרי 14 שנה בלי תואר".
אתה חושב שהעוצמה של הגביע חזקה יותר אחרי מה שקרה בקיץ?
"היינו במצב הכי חשוך שיש. כשהגענו עם הגביע לפגוש את הנשיא ואת ראש הממשלה פניתי לברק ושאלתי אותו אם הוא קולט איפה היינו לפני עשרה חודשים, הוא אמר שזה הזוי. אני זוכר שיצאתי באחד הלילות בקיץ בוכה לחצר בבית והתקשרתי ליוסי אבוקסיס ואמרתי לו 'יוסי, גם אם נרד לליגה א' אל תעזוב אותנו, אני מבטיח לך שאני נשאר ונעלה את המועדון כמה שיותר מהר', כבר הרמתי ידיים. הוא אמר לי שברק לא עונה, ניתקתי והתקשרתי לראש העיר משה ליאון, הוא אמר שחסר כסף, אמרתי שאני אסדר את הפער בגובה חצי מיליון ש"ח, רק שלא יורידו אותנו. בבוקר התקשר אליי יצחק יונגר ואמר לי 'אופיר, אני יודע כמה זה חשוב לך אז מגיע לך שאעדכן אותך ראשון, יש כנראה בשורות טובות, אל תשמח עדיין, אבל הכיוון הוא חיובי'.
"יוסי אחרי זה אמר לי שכנראה שהכל בסדר אבל לשמור הכל בשקט ומכאן יצאנו לדרך חדשה. בלתי נתפס מה שעברנו, גם במונחים של בית"ר, בבית"ר אתה כל שנה אומר 'יותר הזוי מזה לא יהיה' ואז מגיעה השנה הבאה".
בחזרה לעונה הנוכחית. האמנת אחרי חצי הגמר שהגביע בדרך לירושלים?
"חצי הגמר היה הרגע הכי מרגש שלי בכדורגל. זה היה המשחק הכי עוצמתי, הכי מרגש ועם הכי הרבה אהבה. זה חיבר את כולם סביב בית"ר בחזרה, אני זוכר שאחרי המשחק הסתכלתי וראיתי אנשים ביציע בוכים כאילו לקחנו כבר את הגביע. לפני המשחק הזה ידעתי שניקח את הגמר, לא משחצנות או יהירות, פשוט ידעתי שעם כל מה שעברנו ועם העוצמות של הקהל שילוו אותנו לגמר הגביע הזה חוזר איתנו לירושלים".
רגע עוצמתי (אלן שיבר)
"אני איש בית"ר ירושלים, לא משנה כמה אשחק"
אם תישאר בקבוצה, אמור להגיע זר בעמדה מספר 6 וייתכן שיהיה לך תפקיד אחר. איך אתה עם זה?
"אני בבוגרים 17 שנה. תמיד התמודדתי. כדורגל זה ענף תחרותי, אני מאמין בעצמי. אם יבוא שחקן שיתרום יותר ממני אשב בצד, אשמח בניצחונות ואהיה עצוב בהפסדים. אני איש מערכת ואעזור עם צעירים. אני חושב שעדיין יש לי מה לתת לקבוצה. אני איש בית"ר ירושלים, לא משנה אם אני משחק תשעים דקות או אפס".
"שום דבר עדיין לא נסגר, יש דיבורים ומו"מ, בית"ר הגישה הצעה, אנחנו הגשנו הצעה נגדית ומקווים להיפגש איפשהו באמצע. צריך לזכור שאף אחד עדיין לא סגר חוזה לעונה הבאה, דברים לוקחים זמן, עושים את הדברים לאט ובטוח, מאמין ורוצה שדברים יסתדרו בצורה הכי טובה לשני הצדדים. אני לא מבקש שדרוג בשכר, להיפך".
לסיום, בוא נדבר על האוהדים. זה מרגיש שאתה מגן עליהם בכל סיטואציה, אתה לא חושב שהם צריכים לשמוע ביקורת לפעמים?
"זה לא מדויק, ירדתי עליו מספר פעמים על אלימות או אירועי ונדליזם. כאוהד בית"ר מגיל קטן אני יודע שכל פעם שקורה משהו קל להאשים את האוהדים ולעשות רעש ובלאגן, זה מגיע ללינץ' תקשורתי ולא אהיה חלק מזה. אם יש לי מה להגיד אכבס את הכביסה המלוכלכת בבית. יש לי את הדרך שלי לתקשר עם הקהל".
איך חייך ככדורגלן משפיעים על המשפחה שלך?
"תמיד אני אומר שלא בורכתי להיות הכדורגל הכי כישרוני שיש, לא סומנתי מגיל קטן, תמיד הייתי זה שעובד קשה מאחורה, תמיד היה את אלה שבוחרים לנבחרת ולא הייתי בין הבולטים, אבל מה שאיפיין אותי זה הלב והרגש, לא לוותר. אנשים לא קונים בשביל שחקנים כמוני כרטיס, אבל מי שבא ורואה יודע שאני אתן את כל מה שיש לי- פצוע עם דם, לא מוכן לוותר לעצמו ולחברים מסביב, אני תמיד אתן את הלב והנשמה, זה מה שמאפיין אותי. המשפחה שלי עברה לא מעט, שאתה שחקן דומיננטי אתה מהראשונים שבאים אליך שנכשלים, והמשפחה שלי עברה איתו כל כך הרבה מגיל 6 בגשם, בבוץ, באוטובוסים, שעות לא שעות כדי לראות את הבן שלהם ובסוף הם זוכים לראות אותי מניף גביע בקבוצה שכולנו אוהדים, זה הדבר הכי טוב שיש לי לתת להם".